לקרוא אותך ולמות מקנאה,או מהמחלה!

יקרה שלי, את שוכבת עכשיו במיטה. שרועה, זרוקה, חלשה. הלב שלך פועם חזק מדיי, הנשימות שלך מהירות מדיי, את חלשה מדיי. את מרגישה שזה קרב, זה הסוף, לא ככה רצית שזה ייגמר. את צריכה להיפרד. הכול קרה כל כך מהר..לא תכננת. את מעבירה יד על העצם שנמצאת ליד המותן..מלטפת אותה, היא כל כך בולטת. זו הייתה השאיפה..בהתחלה. פעם היו לך שאיפות, בהחלט כן, תמיד שאפת גבוה. אני זוכרת שרצית להיות שחקנית, גם להצליח בלימודים רצית, ולהביא גאווה הביתה. אף אחת מאלה לא הושגה, אבל הצלחת להיות רזה. תחייכי, למה את לא שמחה? זה מה שתמיד רצית, תמיד חלמת על זה, תמיד רצית להרגיש את העצמות היפות של המותניים, אלה שבולטות אצל הדוגמניות, אלה שרואים אצל בנות יפות בים. הנה הצלחת! נו תחייכי כבר! בבקשה..תגידי שזה לא היה לחינם..בבקשה. בשביל מה היה כל זה אם את אפילו לא מסוגלת להגיד תודה? בבקשה, זה לא נגמר עדיין, תנסי לקום מהמיטה, נו את חייבת. בשביל ההורים שלך! בשביל עצמך..ידעתי. את לא מסוגלת. אני מצטערת שהבאתי אותך למצב הזה. אני לא התכוונתי, באמת. את זוכרת את הפעם ההיא, לפני שנתיים, בכיתה ט', כשהסתכלת על עצמך במראה? היית כל כך יפה אז, מאושרת וקורנת, היה לך ברק בעיניים, אבל את לא היית מרוצה. הסתכלת ולא אהבת את מה שראית, אני רוצה להתנצל, אני סתם צעקתי לך שאת שמנה, זה היה שקר, את דווקא היית נורא יפה. סליחה גם על כל הפעמים שגרמתי לך להרגיש כישלון כי היית יותר מדיי רעבה. אני מצטערת. אני יודעת שאף אחד לא הבין מה את מרגישה בפנים, ואף פעם לא הבנת איך אף אחד לא רואה שאת שמנה..זה בגלל שאני גרמתי לך לראות את זה. אני מצטערת, באמת. זה התחיל כמשהו קטן, אני לא התכוונתי שזה יגיע לעניין משמעותי. סליחה על העניין עם בתי החולים, סליחה על הזונדה והאשפוזים. זה הכול קרה באשמתי. אבל את צריכה להבין, אני הייתי בטוחה שתשמחי, כי זה מה שרצית! את ביקשת שיראו לך את העצמות של המותניים, את ביקשת שכולם ישימו לב אלייך, את היא זו שרצתה להיות יפה, אני רק הגשמתי את זה. את היא זו שהלכה רחוק. רחוק מדיי.. אני מקווה שאי פעם תוכלי לסלוח לי על שהגעת למצב הזה. תסלחי לי שגרמתי לך להזניח את כל הנאות החיים שלך, ולחשוב שתוכלי להשיג הכול באמצעות רזון. סליחה שגרמתי לך לוותר על הדברים שהיו כל כך חשובים לך. סליחה שאף אחד לא הבין אותך, סליחה שהיית צריכה להסתכל במראה ולשנוא את מה שאת רואה, סליחה שבכל פעם שנגעת בגוף שלך עלו בעינייך דמעות שנאה וכאב. סליחה שהכול היה לחינם. אני הייתי צריכה לספר לך את האמת, אני לא אמיתית, אני שקרית.אני אשליה. אני לא אמינה, אנשים מנסים להיאחז בי כל חייהם, אבל בסוף אני בורחת, לפעמים לפני שהם מספיקים למות. לפעמים הם מצליחים לשכוח אותי, אמנם לא לגמרי ולא לתמיד, כי מרגע שנכנסתי אני תמיד שם, לא עוזבת. אני חושבת שעכשיו את היא זו שצריכה לעזוב, צר לי שהגעת לכאן. לא רציתי שככה זה יגמר. אני בהחלט יכולתי לראות אותך מגיעה רחוק.. אם רק לא הייתי מגיעה, אם לא היית קוראת לי. אני מצטערת מתוקה, אני מקווה שהספקת ליהנות ממעט השנים שבהן חיית, לפני שנכנסתי אל חייך. ותאמיני לי, שאני לא רציתי בזה, אני רק רציתי שיהיה לך טוב, זו את שתלית בי את תקוותייך. יש בי מעט תקווה שזה עדיין לא הסוף, אולי תוכלי לשכוח ממני..ואולי גם לא. את שוכבת עכשיו במיטה. שרועה, זרוקה, חלשה. הלב שלך פועם חזק מדיי, הנשימות שלך מהירות מדיי, את חלשה מדיי. את מרגישה שזה קרב, זה הסוף, לא ככה רצית שזה ייגמר. אבל נגמר. סליחה על הכול, שלך, האנורקסיה.

גברת אנורקסיה שלום כפי שאת משערת, אין לי חיבה מיוחדת עבורך. למעשה, התלבטתי אפילו האם להעלות את הודעתך אל הפורום. לבסוף החלטתי לעשות כן, חלקית בגלל הקוד של הפורום המכתיב העלאה של כל הודעה כמעט וחלקית בגלל שקשה להכחיש - את מתארת את מעשה ידייך בדיוק רב ומפליאה לתאר את הזוועות שאת עושה בגופן ונפשן של נשים רבות (בעיקר נשים, אם כי לא רק). את יודעת, את כותבת על הצער שלך, על בקשת הסליחה, "לא התכוונתי". אבל אני לא בטוח שכאן את מדייקת כל-כך. נדמה לי שמההתחלה את צופה בדיוק רב את הסוף, לפחות זה שאת נכספת אליו. כי זה מה שאת בעצם, אם נתבונן בעובדות כהווייתן: סוג של אוכל גופות, חיה הניזונה מהכאב האנושי. וככל שהקורבנות שלך מצטמקים, את מתנפחת. ככל שאת מנסה להתהדר בנוצות של יופי מדומה, כך טבע החיה שלך מבצבץ מאחור. כלפי הקורבנות שלך יש לי אמפתיה. כלפיך לא. מאחל לך את כל הרע שבעולם דוד

האנורקסיה הזאת ושות' היא בעיניי (והטיפול שלי) מן חלק שמזדהה עם שיגעון גדלות מהופך, נרציזם רווי קנאה הרסנית. מעריצי רפש שכמותם, החלקים האלה. רומסי ילדות רכות. שואבים את כוחם מתוך יהירותם והבוז והלעג. חומדי כל. תאווי שליטה. הופכים את המוות לאליל. מונחים שמפחיד לרשום, ואולי גם בעייתי שיופיעו כאן במערומיהם ובבוטות הזאת. אבל, דוד, אחרי שכתבת "מתנפחת", "מתהדרת בנוצות", לא התאפקתי. כל החברה האלה שמשכנעים אותך שאפשר להיות כל יכולים ולשחק ככה בקלות כזאת על החיים ועל המוות בריגושים ובהתלהבות עוצמתיים. משכנעים אותך שתוכלי בלי אוכל ובלי גוף ובלי אוויר ועל אפס מוחלט. כך תוכלי לפנטז על הכל ובגדול. סופר כוח שאינו אלא חולשת תהומות. ואני רוצה להוסיף ולהגיד לנרקיס מלך הביצה המכובד YOU HAVE NO POWER OVER ME NOT ANY MORE

זה מגמתי שכל מנהלי הפורום שונאים את האונורקסיות?(או שרק את המחלה). המילים שלך העבירו בי רעד,אפילו בלחש לא הייתי מעיזה לומר לה זאת,לאחר שאפשרתי לה להיות אדון לגופי ונישמתי. ןעדיין, על אף ולמרות הכול,מעדיפה אותה כבעלת ברית, כאדון לנשמתי וגופי,מאשר כל אחד אחר.אתה יודע דוד כמעט לכול ה"מחמאות " שהענקת לה(בנדיבות יש לומר)"סוג של אוכל גופות, חיה הניזונה מהכאב האנושי",וככל שהקורבנות שלך מצטמקים, את מתנפחת".את כל אלה ועוד אפשר לתת לאנשים בשר ודם, שבניגוד לאנורקסיה, הם בוחרים בך וזה כואב והרסני יותר מכל מחלה.

דוד יקירי!- איזה תיעוב!! האמת אתה צודק. אבל הייתי בשוק שדיברת ככה על הרגשות שלך. זה הפתיע אותי. תמיד חשבתי שמטפל אמור להיות מרוחק. דוד- אתה פסכולוג מפתיע!