חמוש במשקפיים

ליאת יקרה, זוללת קבועה של המילים שלך, כותבת לאחרונה קצת פחות.. אני מבולבלת קצת ובא לי (חוץ מאשר לשגר חיוך) להניח כאן משהו.. לא מוצאת מילים בשביל המשהו הזה, אז נקרא לו בקיצור 'משהו' :-) מסכימה? נשאר חודש בלבד לסיום (התיזה) והעבודה עוד רבה-רבה... אם רק הייתי במתח עבודה טוב, אבל הכל אצלי שאנן. התחפשתי כנראה.. הכל הולך ונגמר מסביב, אבל עדיין לא.. יד אחת נמתחת ונמתחת למה שעדיין ויד שנייה אוחזת ומרפה מתכניות עתידיות. רק חושבת על העתיד כל היום. קצת מצחיק מצידי אולי, אבל המצב הכלכלי העולמי מדאיג אותי יותר מכפי הצורך. תכניות הולכות ונרקמות וכל יום משתנות מחדש. שיחה אחת עם הגברת שלי ואני מלאת מוטיבציה ועניין בעולם כולו, שיחה עם אמא ואחרים ואני שוב חסרת כיוון ועניין, כמו תמיד. חבל שהקול שלי מגמגם כל כך- אין לי מושג מה אני רוצה לעשות, מה מעניין אותי. הכל נחמד ובסדר, אבל לא הרבה יותר מזה. ואולי הרוב פשוט מפחיד קצת.. כל היום מפזמת לעצמי "חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים..".. רוב הזמן פשוט לא בא לי להצטרף לעולם.. ל"עבודות של גדולים".. יש איזה חנות חלומות בסביבה שלך? למה חשק מתמסמס אצלי מהר כל כך? ועם הגברת שלי... אוהבת אותה יותר עם כל פגישה שמקרבת אותנו לסוף.. מרגישה כאילו אני עומדת בבריכה שמתרוקנת- המים מגיעים לי עד הברכיים, ואני עומדת שם עם סנפירים, משקפת על העיניים, ושנורקל תקוע בפה ותוהה אם להתכופף עדיין ולהכניס שוב את הראש לבריכה שלי, או לשבת בנחת ולהשתכשך במים החמימים. מתאים לי לצלול עד טיפת המים האחרונה.. ואולי דווקא בגלל שזה הסוף. מקווה שאף אחד לא יצלם אותי ככה- זו יכולה להיות תמונה מביכה למדיי... :-)) אויש, גללתי לאחור. ... איך זה שלא היה לי מה לומר (ועדיין אין) ובכל זאת כל כך הרבה מילים יש שם למעלה? בלתי נסבל לפעמים, הפטפוט הזה.. אבל גם השקט מכביד נורא.. טוב, זה כנראה האות שלי לסיים :-) תשמרי לי על ה'משהו' המלופף הזה? (בעצם קחי אותו- מתנה! :-)) "עם מתנות כאלה..." את ודאי ממלמלת.. :-) הנה, הנה, אני הולכת... חיוך-קריצה ממני, השאנן במסווה ;-) לילך

שוב אני, סתם גיחה קטנה כדי לומר שהזכרת לי, בתגובה למעלה, את אחת ההודעות הראשונות שלי כאן :-) אני תלויה בחסדי מקומות ציבוריים לאחרונה להשגת גישה לאינטרנט, אז התקווה לקרוא אותך לפני שיסגרו פה לקראת שישי, הזכירה לי הפסקת חשמל אחת, פעם, מזמן, כשקיוויתי נורא שסוללת המחשב תספיק עד אלייך.. חייכתי לעצמי.. לא התאפקתי ורצתי לחפש מצאתי :-) http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-858,xFT-610686,xFP-610784,m-Doctors,a-Forums.html איכשהו, זו אחת הודעות שלך שהכי מלוות אותי.. תקופת מה שיננתי את: "ההשתוקקות, אולי, היא הרצון והנזקקות שהתפרקו מתחושת העליבות וההשפלה". עשיתי קצת דרך מאז (אבל אני מודה שאני עוד לא שם..) מקווה שזכית ליקיצה טבעית, אחרי לילה ארוך מול המסך תודה שאת כאן (גם אם לא אספיק היום :-) לילך

היי לילך, זה לא שלא ניסיתי לענות לך כבר אמש. כתבתי ומחקתי ושוב כתבתי, והרגשתי שזה לא אחראי לשחרר לחלל אמירות כה בלתי מגובשות. חששתי שהפאשלות שלי תזהרנה לאור היום... אז הנה ניסיון נוסף, בתקווה שתספיקי לקרוא עוד היום. חשבתי על בליל הקולות סביבך, שמותיר את זה שלך מגמגם, מהסס. חשבתי כמה זה יכול להיות מחייב, חלום. התיאור העצוב הזה שלך, עומדת עם משקפת ושנורקל בשלולית מי אפסיים, הטריד אותי. חשבתי כמה קשה להתמודד עם המחשבה שהטוב בחייך הולך ואוזל, ואם אין דרך לאצור אותו למענך. אני לא אוהבת להסתכל על הטיפול כעל ברז שממלא אמבטיה (או בריכה) בלי פקק. לצערי, לפעמים זה קורה, ואז התסכול שלי צורב. לכן, אם זו לא חוצפה גדולה מדי לבקש, הייתי אומרת - עזבי להשתכשך בטיפות האחרונות. נסי לחפש איפה הפקק, לאטום היטב, ולהתחיל למלא ולהתמלא בטוב, כמה שאפשר. גם אני נזכרתי אמש בפנייה הקדומה ההיא שלך, אך בצוק העתים (שלוש לפנות בוקר) לא זכרתי במדוייק מה היו המילים האלה שלך. ה"עליבות" וה"השפלה" (תודה שקראת את מחשבותי וטרחת...), בעיקר כשהן מצטרפות בלוגיקה מוזרה אל ההזדקקות לקרבה ואינטימיות, הן חתיכת חור ניקוז, דרכו יכולים מים זכים לרדת לטמיון משווע. אני קוראת לך לגלות עירנות ולעצור את הבזבוז. מקווה שמשהו בכל זאת ימצא דרך ללבך, ואם לא, אשב לי בשקט ואשמור לך על המשהו המלופף עד שתדעי בעצמך מה לעשות בו. :-) שבת טובה ליאת

ליאת ... אם לא הייתי שוב במקום הציבורי ההוא, הייתי מחבקת את המסך.. את ממש נוגעת בי, גם במילים אבל בעיקר בנכונות ובמחשבה- בתחושה שאת כבר קצת מכירה (גם אם זה רק כאן), ושאכפת לך מספיק כדי לבחור מילים.. אולי העלאת ההודעה הישנה ההיא היא סוג של סגירה, או סיכום שלי עם עצמי גם כאן.. על הדרך והמחשבות שליוו אותי. נעים לי שגם את שזורה בהן.. כמה הייתי רוצה חלום- איזה משהו שהייתי רוצה לעצמי מאוד-מאוד, שיתן לי כיוון ומוטיבציה לחתור להשגתו. שיתן סיפוק. וכמה אני מפחדת מהחמצה.. אני נזכרת בצ'שר החתול שאמר שאם אתה לא יודע לאן אתה רוצה להגיע אז לא משנה באיזו דרך תבחר. לא בטוחה שהוא צדק.. אני חושבת שאני בוחרת הרבה פעמים בדרך, ולא כל כך ביעד. פשוט כי אין לי מושג.. כמה הייתי רוצה כיוון.. ואולי באיזשהו אופן דומה- גם לגבי דימוי הבריכה. איכשהו בדמיון שלי לא חשבתי להישאר בבריכה הזו. לא חשבתי לסדר שם את הפקק ולאגור מחדש. בדמיון שלי אני נשארת בה עד שממש אין ברירה ואז עוברת לחדשה.. חשבתי שזה מעניין איך בדמיון שלך ה"אני" זה משהו גמיש כל כך, עם קיבולת, כמו מיכל- שמתמלא ומתרוקן ושוב מתמלא, ואצלי אני כמו צרצר קטן שקופץ בין בריכות.. מתרוצץ מבוהל-למחצה. לא עצובה היום ומצב הרוח בסדר, ובכל זאת בא לי להגיד שזה מרגיש כאילו אני מתקשה לעשות לעצמי בית. אולי אם היה לי איזה חלום... תודה, ליאת (גם אם שבת ולא תעלי את ההודעה..) ואבישג!! איזו הפתעה מרגשת :-) חייבת להודות שאני חושבת עלייך מפעם לפעם ותוהה אם את עוד כאן ומה שלומך. אני לא כל כך טובה בלזהות כותבים בשמות לא קבועים, אבל איכשהו קיוויתי שאת עוד כאן, גם אם אני לא מצליחה לזהות אותך.. תודה על שיר יפיפה, ומקווה שאת בטוב, לילך

לא יודעת אם זה מתאים, אבל זה מה שהתחבר לי להודעה שלך: "... היא שוקעת, נגמרת, עדין זוהרת... כשמש נטמעת בים עם רדת סג?לת הערב, כנטף אחרון של דם בקצה שרטת. ועתה, כאמור, היא בקרן החדר, הולכת ונמוגה לאט, כה?שבר עמוד שרב. חבל שנשאר במקומה רק אויר. אינני יודעת לרחף זמן רב." (מתוך 'המראה'- ת. אתר)