?

מרגישה כמו איזה מישהי שנמלטת ..ממקום למקום אחת שמחפשת לעצמה איזה חוף מבטחים .. הכל ככ סוער בתוכי .. ואני .. רק ממשיכה לבדוק את הקרקע .. האם היא טובה בכלל ? יציבה ? האם אני יכולה כבר לעצור לנוח ?.. כן .. הטיפולים קשים .. וכן .. התחושה שהוא שם בשבילי .. היא באמת יותר יציבה בתקופה האחרונה , אבל .. משהו בתוכי מקבל תחושה של בלבול .. חוסר אונים .. תסכול .. תמונות , תמונות של כאב עולים בתוכי ולא מרפים .. ואני .. לא יודעת איך לקבל אותן.. לא יודעת איך לספר לו בכלל .. על אבא שפגע בי מינית ?.. אבא פאק .. כן.. א ב א . איך ?.. איך הוא יוכל לעמוד שם מולי ולהיות עד לסיפורים המזעזעים האלה שעולים בתוכי אחרי 20 שנה ?... האונס ..שחוויתי בגיל 18 שבגללו בכלל הגעתי לטיפול .. היום .. מקבל מימד אחר , גוון נוסף לעומת ההזכרויות הנוראיות האלה שהתפוצצו לי בפנים בגיל 30 .. אני עייפה , כן .. מודה .. הריצה הזו אל עבר הלא נודע , החיפוש הזה אחר מרגוע לנפשי .. אוףף אין לי כח כברררררררר. אני עוד נזהרת ובודקת ובוחנת .. לא מצליחה להתמסר במאת האחוזים .. כל חשש אפשרי נדבק בי .. ככ רוצה להאמין בו שהוא יכול לשרוד איתי את התופת הזו .. וכן.. אומרת לעצמי ..שהוא כאן שנתיים קשות של טיפול , עם קשת תחושות ורגשות ..של עליות ומורדות , כעסים ואכזבות , שמחה , עצב ואפילו אהבה וחיבה עמוקה והוא נשאר .. ואני .. אז מה ?.. זה לא מספיק לי ?... מה עוד הוא צריך לעשות בכדי שאצליח לפתוח את הפה הנעול שבי ולשחרר את הנורא הזה מכל ?... עד מתי ?... מרגיש לי שאני עדיין ככ בודדה בטיולים הנפשיים האלה ,. למרות שהוא שם איתי .. מרגיש לי איך שאני פוסעת בתהומות ככ עמוקים , צועדת, מטפסת , מחזיקה , נופלת .. אוףף די!!!! עייפה !!! בא לי כבר להכנע , לוותר לכאב העצום הזה .. ליפול לתוכו ולא לקום .. ולא .. דוד זה לא ממקום של רחמים עצמיים.. ולא איזו סוג של כניעה או חולשה .. פשוט עייפה ..:-( אני כן מנסה בחודשים האחרונים בעיקר .. כמעט וכל בוקר , לקום .. לחרוק שיניים , לצאת , לטפס .. לא לוותר לעצמי זו ממש מלחמת השרדות יומיומית ..!!!!!! אבל ..לאלאלא ..!!!!! הנה .. אני ממשיכה וכן נופלת .. הנה אני כאן .. ואני כן פשוט נופלת .. אני מחליקה ונופלת עמוק ועמוק .. ואני מפחדת מהתחושות האלה שוב .. אני משננת לעצמי בכתיבה עכשיו .. דיי שרית .. את חייבת .. את חייבת את מבינה ?... יש לך ילד קטן ... ובן זוג שזקוק לך , חברים שאוהבים , מטפל אכפתי .. אז מה קורה לך ?.. שוב במקומות האלה ?... נו דיי .. אולי מספיק ?.. את לא מבינה שזה הסוף ?.. לא יכול להיות טוב יותר ?.. מה חשבת לעצמך ?.. חשבת שמה ?... חשבת שתצליחי לעבור את זה ככ בקלות ?... שהתחושות הקשות האלה יחלפו ?.. חה .. אולי דיי על מי את עובדת ?.. על עצמך?.. אולי תנסי הפעם .. להבין .. שאת כבר לא במקום ההוא ?.. שאף אחד לא יכול לפגוע בך היום ?.. אולי דייי איתך ..?? את חייבת לזוז מהמשבצת הנוראית הזו שנכנסת אלייה שוב בימים האחרונים .. אבל .. דוד, אני לא מצליחה ..הטיפול רק מחר ..ואני ..עד מתי אדבר לעצמי ככה ?... אז כן אני מנסה ליזום.. להרים טלפון..למישהו לדבר..להגיד משהו.. כל דבר..רק לא לשתוק עכשיו !!!! פשוט לא לשתוק .. כי אסור !!! אפילו אם רק להגיד שלום.. לשאול מה נשמע.. רק ..לחייך.. גם אם זה יהיה לשים מסיכה על הפנים ! כן ..מנסה ליזום.. אולי אילו רק לצאת החוצה, לנשום אוויר, כי אין לי אויר .. החלון פתוח , והכל מסתחרר .. צריכה לראות אנשים, לראות עצים,לראות שמים ,לראות כוכבים, ((((((((כל דבר))))))))))) העיקר לראות ולהרגיש שיש ..עולם אחר !! אני רוצה להיות בעולם אחר .. בבקשה .. רוצה להגיד בכל חזק , שאסור לי להיות לבד!!! רוצה להגיד , שאני רוצה מישהו לידי!!! עכשיו .. להגיד,.. בעצם אני רוצה לצרוח!!! רק להגיד!!! אני רוצה להעסיק את עצמי, לקרוא,לכתוב,לישון, רק להעסיק כבר.. אוףף .. צריך שוב .. לנסות לחייך.. לשים מסיכה! ולנשום.. הרי, אנשים לא רוצים להיות ליד מישהי "שכואבת" כל הזמן אנשים לא רוצים להיות ליד מישהי "שעצובה" כל הזמן אנשים אוהבים מסיכות, ובעיקר ..חיוכים!!! ((((((((((((( לא ?!?)))))))))))))) אז .. לחייך, לשים מסיכה ולנסות לנשום.. ושוב מהתחלה .. ליזום ... שרית

שלום שרית איך עוברים את זה? איך מעבירים את הזמן ואיך מזרזים תהליך, שמיטבעו הוא איטי, מפרך ומלא במהמורות? את יודעת, אין לכך תשובות ברורות. קבועות. אבל נשמע שאת עושה ככל יכולתך, נלחמת, ותופסת את מה שיש למענך ולמען היקרים לך. ולא ניתן לצפות ליותר. ואולי, אולי, חלק ממה שיכול לעזור הוא אם תלמדי לסלוח לעצמך יותר, לקבל את עצמך יותר, עם פחות כעס עצמי, ולראות כיצד למרות הכל, למרות הזעקה בפנים, את מצליחה להמשיך לנשום, ליזום, לצאת. להמשיך בדרך. להתראות דוד