אין

היי ליאת ימים קשים מאוד. אבל מתי בכלל היה קל? האובדנות קצת התחזקה בימים האחרונים, מנסה להתמודד, אבל זה לא פשוט ולא קל. אני לא בטוחה כמה המטפלת יודעת באמת על המצב הנוכחי. היא יודעת שקשה, אבל לא בטוחה שהיא קלטה עד כמה קשה בימים האחרונים. מחר אני אמורה ללכת לטיפול, אבל אני כבר יודעת בתוכי שזה לא יקרה. אני קצת פגועה ממנה, אולי כועסת. אני לא יודעת למה אני גם לא בטוחה מה באמת מרגיש לי כלפיה, רק בטוחה שלא מסוגלת ללכת מחר. מרגיש לי שלא אכפת לה באמת, שנמאס לה ממני, שאין לה כח להתמודד איתי יותר, שהיא לא יכולה איתי יותר, שעדיף לה בלעדי, שמתחתי ועברתי כל גבול אפשרי שלה, שהיא לא יכולה בכלל לעזור לי, שבחיים אף אחד לא יוכל לעזור לי. תמדי ידעתי שאף אחד לא יכול להתמודד איתי, תמיד ידעתי שהיא תשבר, תמיד ידעתי שזו רק שאלה של זמן עד שהיא לא תוכל לעמוד בזה יותר ופשוט "תשבר" מולי ואיתי. מרגיש לי יותר מתמיד בפנים המשיכה למוות, לסיום, לסוף, למנוחה, לפסק זמן תמידי מכל מה שיש ואין לי בתוכי. הלילות טרופים, החלומות קשים, כמו באים ומחזקים את ההרגשה בתוכי שאני לא שייכת לכאן, לא צריכה להישאר בעולם הזה. לא צריכה להיות כאן. ליאת אין לי כח יותר. אני פשוט לא מסוגלת יותר. אל "תשלחי" אותי אליה בכל זאת מחר, אני לא מסוגלת. זה פשוט לא פייר. גם למפלצת כמוני יש גבול כמה היא יכולה להחזיק. גם מפלצת כמוני יכולה להישבר להיגמר להתרסק. גם מפלצת יכולה להרגיש שמספיק לה. גם מפלצת כמוני רוצה שיגמר. שיר

שבת שלום שיר, מעניין אם את מצליחה לראות קשר אפשרי בין התגברות האובדנות לבין התחושה שלא רואים אותי מספיק ולא מבינים כמה קשה לי. לא תמיד קיימת מודעות מלאה לכך שפגיעה בטיפול (והתשת המטפלת בכלל זה) כמוה כפגיעה עצמית, דהיינו - אסטרטגיית התמודדות לא יעילה, שגם אם מפחיתה במידה כלשהי את הכאב בטווח הקצר, פוגעת, מכאיבה ויוצרת נסיגה בטווח הארוך. את מבקשת שלא אחזיר אותך אליה, אבל יודעת היטב שלא אוכל לקחת על עצמי, מכאן, אחריות למצב כה קשה. לכן, אם את מרגישה שהייאוש מתגבר עד כדי סכנה של פגיעה עצמית, גשי לקבל עזרה מאיש מקצוע *כלשהו*, שיוכל לתת מענה מיידי במצבי חירום. אשמח לשמוע מה שלומך בהמשך. שולחת לך כוח ועידוד ליאת