אם בנאדם לא רוצה לצאת מהמצב שלו אז למה צריך לשכנע
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אם בנאדם לא רוצה לצאת מהמצב שלו אז למה צריך לשכנע אותו? אם אני גרה בזבל, והתרגלתי לכך. נעים לי לישון על הרצפה (זה לא נוח אבל כשאני חושבת על המיטה שלי גם כשהיא מסודרת ונקייה יותר - בזמנים יפים, בא לי לישון על הרצפה על ערימת זבל). אז לכאורה זהו מצב לא נורמלי, נכון? כי אנשים "נורמלים" ישנים במיטות. ולאנשים נורמלים יש חדרים מסודרים (יחסית) ונקיים (יחסית). ולאנשים נורמלים רואים את הרצפה. ואנשים נורמלים נקיים יחסית והכל אצלם יחסית מסודר. לא באופן קיצוני אבל "נורמלי". בואו נגיד שיש לי עבודה ושם אני יכולה להיות יחסית מאורגנת ונקייה, אבל כשאני חוזרת הבייתה אני חוזרת לכוך הזבלי שלי. לא מארחת פה אף אחד, ובטח שלא בני זוג. כי זה לא נראה "נורמלי" וזה די מביש. בעצם אפשר לומר שדי קשה לי לחיות ככה כי הכל פה בלגן וגועלי, אבל מצד שני התרגלתי, ואין לי כח לשנות אותו. לא ממש בא לי גם. אז זה אומר שטוב לי? נוח לי עם זה. בלילה אני הולכת לישון על הרצפה על כל המשתמע מכך - על ערימה של דברים שמתפקדים כ"מזרון". אבל כשאני יוצאת מהחדר אני הולכת להתקלח כרגיל, ויוצאת לעבודה או להפגש עם חברים, וחיה את חיי בצורה שנראית לזולת כהכי שגרתית. למה אלכוהוליסטיים או נרקומנים מאשפזים בכפייה לעתים כי בעצם הם לא פוגעים באחרים מלבד עצמם (ואני לא מדברת על מי שכן פוגע באחרים), למה חולי נפש מאושפזים בכפייה, למה בכלל מכריחים אנשים לעבור טיפול? האם לאדם אין זכות להחליט עצמאית? אם אני עצמאית יחסית, אני לא פוגעת באיש אבל אני חיה חיים פרטיים שעלולים להראות אומללים למה ישר זה אומר שמשהו לא בסדר בי?
נחמה שלום, את מעלה שאלות חשובות שאין לי תשובות ממשיות עליהן, אבל אני יכול לשתף אותך במחשבותיי. ראשית יש להפריד לדעתי בין ניסיונות לשכנע אדם לקבל טיפול לבין כפיית טיפול. לגבי הראשון הרי שאם גם לאדם עצמו לא טוב, ומדברייך אני שומע גם שאת לא מרוצה כל כך ממצבך, הרי שבניסיון שכנוע אין רע ואם הוא מוביל לפנייה מרצון ייתכן ויש בכך גם תועלת. לגבי כפייה, הרי שמבחינה חוקית טיפול נכפה על אדם אשר מסרב לקבל טיפול ואשר לפי חוות דעת פסיכיאטרית אינו שפוי, כלומר אינו מודע ואחראי למעשיו. ברור לי שאמריות אלו מעוררות מחלוקת, גם בקרב המטופלים וגם בקרב הקהילה המקצועית. שאלות בנוגע לזכות האדם לחיות את חייו כל עוד אינו פוגע באחרים עולות\ וכפי שאמרתי איני מתיימר לתת את כל התשובות. אבל אני כן מעלה שאלה הפוכה, האם התעלמות מאדם שפוגע בעצמו, מבלי שהוא מודע למצבו היא דבר שיש לקבלו? דרור לגבי
אבל אם אני כן מודעת למצבי? זה מה שכתבתי, שידוע לי שהמצב אינו נורמלי ואינו מקובל. כך שאני מודעת לאיך שאני חיה. ואני מודעת לעובדה שאומרים שכשהחיים מסודרים אז גם הנפש מסודרת. כשאתה חיי בסביבה טובה אז טוב לך בחיים. אוקיי. אני מודעת לזה. אבל אני חיה ככה. אז השאלה היא אם בנאדם לא רוצה לשנות, למה זה חשוב שהוא ישנה בכ"ז? אם בנאדם רוצה, אז למה לשנות את הרצון שלו?
חייתי חיים כפולים כאלה בצורה קיצונית הרבה יותר. כן הצלחתי להתרחץ, להתלבש יפה ולצאת החוצה כאילו כלום. אפילו יכולתי לנסוע במונית בלבוש חליפה ואפשר היה לחשוב שהחיים סבבה. אבל היה שם סבל רב, ויש גם הסבל של הקונטרסט הזה. כן פניתי לטיפול ביזמתי. חייתי כך כמה שנים. מספר אנשים ידעו זאת. כעסתי מאד שאף אחד לא הזיז. זה נראה באמת מאד רע ולא נורמלי. בטיפול למדתי מאין זה נובע ואיזה קשר זה מחזיק לכאורה. נחמה, זה מראה כנראה על כאב אדיר בתוכך. מצב שלדעתי אין לגביו שאלה. את צריכה טיפול כדי להפחית את עצמת הכאב. קשה לי להאמין שסבבה לך על באמת. מדאיג אותי, כי מצבים כאלה נוטים להדרדר עם השנים. אנא נסי לעזור לעצמך כי אכפת לי
היי אתה יכול לפרט קצת יותר איך חיית? איך הבית שלך נראה, גם במצב קטסטרופלי? ולמה זה קרה ואיך הצלחת לטפל בזה אם בכלל? יצאת מזה או שאתה עדיין חיי כך?
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
