אמא למתבגרת

קשה לי מאוד..... בתי בגיל ההתבגרות..... וקשה לי להתחבר אליה.... קשה לי להבחין בגבול הדק שבין אמא נודניקית קרציה מעצבנת וחטטנית לבין הצורך שלה בפרטיות בנסיון להתמודד לבד מול החיים.... חלומי היה להיות לה לחברה.... אבל כנראה שהיא מעדיפה אותי רק כאימא ולא יותר... היא ילדה מקסימה נבונה ומלאת חוכמת חיים ואני ידועה כבעלת אוזן קשובה כאחת שיודעת לעודד כאחת שנעים לשוחח איתה על רגשות מחשבות ודיעות..... אני רוצה להעביר לה מסרים מסויימים ולא מצליחה.... אנשים אהבו ואוהבים לדבר איתי ובכל זאת ביני לבין ביתי שהיא יקרה לי מאוד זה לא קורה.... אולי מישהו יכול להסביר לי איך כן לגשת אליה ואיך כן להתחבר אליה כי אני פשוט אובדת עצות

ענת שלום, את צריכה הרבה סבלנות, וזה לדעתי יגיע. היא עושה לך את זה עכשיו, כי היא צריכה לעשות את זה ובסופו של דבר תקבלי אדם בוגר ומבין. כשתינוק נולד, הוא תלוי כל כולו באימו, ובערך בגיל שנתיים הוא מתחיל להגיד: "לא, לא, אני לבד", ככה גם היא. יחד עם זאת, וכדי להכיר אותה יותר טוב (וגם אותך) יותר טוב שתפרטי: 1. בת כמה היא? 2. הייתה לה ילדות רגילה? 3. איזה מן בן אדם היא? 4. איך היא בלימודים? דרך אגב, אני לא אימא אלא בת ובשל הפרש הגילים ביני לבין אחי, ראיתי את הדברים. עדי

היא בת 14 הייתה לה ילדות רגילה ולדעתי גם מאושרת היא בן אדם מיוחד.... חכמה מאוד (וגם חוכמולוגית ...) תלמידה טובה

ענת שלום רב, את מתארת במכתבך את אחת הבעיות הנפוצות ביותר בקשר של הורים וילדים בגיל ההתבגרות. ילדתך שעד לא מזמן היתה קשובה אליך ויכלה לשתף אותך ולתת לך מקום בחייה, פתאום זקוקה למרחב שלה, לפרטיות שלה ולשמירה על המקום האישי-הפנימי שלה רק לעצמה. את אומרת שפתאום את חשה רק בתפקיד של "אמא" ולא בתפקיד החברה. בעיני זה חלק מתהליך טבעי ונורמטיבי שמתרחש בקשר הורים-מתבגרים. בתך זקוקה כעת למרחק הזה ממך, לבניית המקום הפרטי שלה, וכך בעזרת המרחק הזה היא יכולה להתחיל להתבונן על עצמה, על מי היא, ולהתחיל להתבגר ולבנות לעצמה אישיות עצמאית ובוגרת. יחד עם זה בתך זקוקה גם לידיעה שאת שם בשבילה, כשהיא תזדקק לך. זה בדיוק התפקיד הקונפליקטואלי ההורי לילדים בגיל ההתבגרות: להיות שם, ולא להיות שם בשבילם. מצד אחד להיות שם כשהם רוצים וזקוקים, ומצד שני לא להיות שם ולתת להם את המרחב והמרחק לו הם זקוקים. זה מבלבל ולעיתים משאיר את ההורים בתחושה של כעס, אבל זהו תהליך נורמטיבי ובלתי נמנע. אני קוראת מבין השורות שלך מין תחושה של החמצה או כאב על אובדן החלום שלך להיות "החברה הכי טובה" של בתך. קחי את זה כתקופה שבה תפקידך העיקרי הוא באמת להיות לה יותר כאמא ופחות כחברה. בעתיד היא תשוב אליך, ואולי אז תוכלו לבנות סוג של חברות, חברות בוגרת של אמא ובת. אני מאחלת לך שיהיה לכן המשך נעים וקל ככל האפשר, אבל מזכירה לך שמדובר בתקופה לא קלה הן עבורה והן עבורך. בברכה, טלי פרידמן

הכל טוב ויפה בתאוריה.... אבל למה אני לא מצליחה ליישם אותה ???? האם קשה לי להשלים עם העובדה כי ביתי שונה ממני באופי ..... אני מאמינה בטוב והיא טוענת שאני חנפנית ולקקנית אני מנסה לתת לה מרחב ולפעול בעצמה ושתדע שאני פה כשהיא צריכה אבל גם כשהיא צריכה היא לא פונה אליי ומעדיפה להיות עם עצמה..... אני רואה לפעמים שקשה לה ולא מצליחה להבין.....מה בי לא בסדר שהיא לא אוהבת לדבר איתי?????. למה אחרים אוהבים לדבר איתי והיא לא??????. דוקא איתי קשה לה...... במה מסתכם תפקיד ה"אמא" האם בלדאוג לצרכיים הפיזים והחומריים בלבד???? האם חלק מהתפקיד לא אמור להיות מדריך ומורה? להיות רגיש לצרכיים רגשיים???? חברות זה כייף טוב וחשוב אבל לא כולן חברות אמת ..... אמא אוהבת באמת..... אולי הבעייה היא בעצם שלי ?????? לא ברורים לי בדיוק ההגדרות....... חשוב לי לראות אותה מאושרת וזה בעצם הדבר הכי חשוב...... אבל קשה לי, קשה מאוד וזה עובדה!!!!!!!