פצעים

למומחים וחברי הפורום שלום. אני בת 27 וחצי, נוטלת ציפרלקס 10 מ"ג משנה כשנתיים. את המלצה לציפרלקס קבלתי ממרפאה להפרעות אכילה, שם עזבתי באמצע הטיפול, אני ממשיכה ללא התערבות פסיכאטרית, ומקבלת מרשם מרופאת המשפחה. אומנם אני מרגישה הטבה בכל עניין החרדות ובכל מה שקשור להתקפי אכילה הנלווים, אם כי כמובן לא טוהרתי לחלוטין, ובכלל ישנן עליות ומורדות בנושא באתי להתעייץ בעניין שאותו אני תמיד ראיתי שולי עד אשר... מאז הילדות היה לי הרגל (קצת דוחה וקצת מזוכסיטי) של פציעה עצמית האופן המקורי ועד היום זה גירוד עד זוב דם של עקיצות ויצירת פצעים מוגלתיים ופתיחתם מחדש כל פעם. התופעה שדוחה כמובן בפני עצמה את המתבוננים מסבה לי איזו נחת בלתי מוסברת. לימים פיתחתי שיטות מגוונות לפצוע את עצמי פעצים שהם לא מסכני חיים חשוב לציין, אבל אני מאמינה שאני מכורה ויש לי התקפים, ש אני מחטטת בעצמי ללא הרף (בשנאה ותיעוב) ומחפשת ובדרך כלל מוצאת איזה פצע לפתוח בין אם זה עקיצה, מורסה, סתם ח'צקון ואם אין כביכול מה לפרוץ אני מחטטתי ומקלפת כל הבא ליד, ההנאה שמתקבלת היא לנגד מראה הדם שנוזל ולפעמים מכתים את הבגדים קצת, ריח וטעם של מוגלה שאני כל פעם פוערת. בסופו של דבר נצרו לי צלקות מאוד מכוערות וגם במקומות שלא ניתן להסתיר לצערי. אני חיה עם חבר שלי שממש סובל מהתופעה וקשה לו להבין ולי גם קשה להפסיק. מה תייעצו לי במצבי?

לירון שלום, מדברייך נשמע לי שהחיטוט העצמי מלווה בתחושות קשות של שנאה עצמית, רצון לפגוע בעצמך, אולי בצורה כלשהי ליצור התאמה בין הדרך בה את חווה את עצמך מבפנים לדרך בה תראי מבחוץ. כיום מדובר בהרגל, שמסב אכן סוג של הנאה מזוכיסטית. הדרך להתמודד עם הרגל זה היא לפנות לטיפול פסיכולוגי ולעזור לך להתמודד עם התחושות שלך כלפי עצמך ובמקביל בעזרת מרכיבי טיפול התנהגותי להפסיק את הפגיעה העצמית. ייתכן גם שיש טעם לשתף את הפסיכיאטר בכך ולהתייעץ עמו האם טיפל תרופתי יכול להוריד את הצורך הזה. דרור