מצפה לתשובה

ליאת שלום, לאחר היסוסים רבים החלטתי להתיצץ איתך, יש לי ילד כבן 20 חייל, לצערי הרב יש לו התפרצויות זעם קשות, לאחר מכן הוא מסביר שזה מהילדות , הוא כועס עלינו שהיינו קשים איתו הערנו לו רבות לא נתנו לו לעשות כל מה שחפצה נפשו, היום הוא לא מסוגל להקשיב לנו כל הערה הוא מתפרץ,כועס נורא.כיום מרבית הוויכוחים על רכב אני רוצה לציין שב- שנים האחרונות הוא עשה3 תאונות ששניים מהם קשות וניצל בנס, אנו עתה מגבילים אותו בנסיעות, בערב החג הוא ביקש את האוטו לנסוע לצפון עם חברים וסרבנו, הוא התפרץ עד שלא הסכים לעשות עימנו חג, אני לעיתים כועסת על בעלי שהוא מאוד קשה איתו ולא מוותר ותמיד הוא מעיר לו, עכשו הוא רוצה לעזוב את הבית להשאר בבסיס או לגור אצל הסבתא, אני פשוט אומללה , הוא ילד שקיבל ומקבל הכל עד היום אנחנו מסיעים אותו הלוך ושוב לבסיס, אין שבת שהוא נשאר שלא מבקרים בבסיס ,הוא היחיד מהחברים הטובים שחי ברמה יחסית טובה, עתה אני פונה אליך ליעץ לי מה לעשות אין סיכוי שהוא ילך איתי ליעוץ, חג שמח ותודה על העזרה.

שלום לך, ליאת תהיה כאן שוב ביום חמישי ואת בהחלט מוזמנת לשוב ולהתייעץ גם איתה. אבל הייתי רוצה לנסות ולשתף אותך בכמה מהמחשבות הרבות שדברייך עוררו בי. נשמע לי שאת במצוקה כרגע, את חוששת מכך שבנך יעזוב באקט של כעס את הבית. מנגד את מרגישה שאת לא מצליחה להגיע אליו ושחשוב לך לשמור על גבולות מולו ואולי גם על חייו. גיל ההתבגרות, ובנך על אף היותו חייל נשמע כמי שעובר את משבר גילך ההתבגרות, מאופיין במאבקים רבים מול ההורים מתוך ניסיון להגדיר זהות עצמית ולזצאת לדרך חדשה. חג הפסח מכונה גם חג החירות, ונשמע לי שבנך מרגיש שהוא במאבק על החירות שלו, מרגיש הוא החלש, שמוכתבים לו תנאים והוא מורד בהם בכל דרך. אין זה מצדיק את מעשיו, אבל חשוב להבין שהכעס שלו קשור לתחושות אלו. בעיני הדרך הנכונה להתמודד עם המצב היא לפתוח ערוץ תקשורת איתו. זה לא קל, הוא רוצה לכעוס, לריב. זו דרכו כנראה ליצור מרחק, אבל ככל שירגיש שהוא פחות מאויים, שאתם פחות מחזיקים אותו בכח, פחות רואים בו כילד הוא יוכל יותר להתשחרר מהצורך לבעוט. למשל בנוגע לרכב, נסו לשבת ולדבר איתו, בצורה רגועה ככל האפשר על דרכים לפיתרון. שיעלה גם הוא הסברים כיצד בזמן כה קצר עשה תאונות כל כך קשות, וכיצד הוא חושב להמנע מכך בעתיד. הרי מבחינה פרקטית חשוב שיתרגל נהיגה נכונה, ולא שיימנע ממנה. בעצם אני אומר נסו להפוך אותו לשותף לדאגה לחייו. עדיין ההחלטה בידכם, ואין צורך גם להיבהל מאיומים אלא לשמוע אותם כבקשה לעזרה, כתחושה שלו שאם לא ינקוט צעדים לא ישמעו אותו. אז נסו שישמע אתכם ונסו לשמוע אותו. בהצלחה, דרור

תחילה תודה רבה לך , אין בכונתי לפנות גם לליאת, אבל אם תוכל להנחות אותי כיצד לפנות אליו על מנת שירצה בכלל לשבת ולדבר איתנו, כי זה בהחלט מה שאנו רוצים. אלו משפטים עושים לאדם להרגיש טוב ביחד,

לא ביקשת ממני תשובה, אבל אני רוצה להתייחס, אם אפשר: התיאור שלך של הבן שלך הוא מוכר - גם אני הייתי ככה כלפי ההורים שלי. הם השקיעו בי הרבה מאוד ועשו בשבילי הרבה מאוד. ואני כעסתי עליהם מכל מיני סיבות. כעסתי בגלל כל הסיבות שבעולם, ובעצם גם בגלל שום סיבה. פשוט כעסתי. זה התחיל בגיל 16 בערך , והיו תקופות בהם זה היה חזק יותר, והיו תקופות בהם זה נשכח בגלל שהם הצליחו בכל זאת לגעת בי איכשהו. בגיל 21 הבנתי שהכעס שלי אינו רציונלי, והוא נובע מבעיה פסיכולוגית אצלי. הסכמתי לקבל עזרה בתנאי שמכבדים את התנאים שלי ומכבדים את תהליך הריפוי שהייתי צריכה לעשות כדי להתנקות. עברנו הרבה וכיום אפשר להגיד שהתנקיתי ב80%. יש לי עדיין רגשות שליליים, אבל אני מצליחה לראות אותם ולהתייחס אליהם כבר לבד ולשנות אותם בעצמי עם הרציונל שלי - אני בת 25. בשנים האחרונות, מה שההורים שלי עשו בשבילי היה פשוט מאוד לסלוח לי על הכל (עם כל הכאב העצום שלהם) ולא לוותר עליי בשום פנים ואופן. אפילו זה הכעיס אותי - הרגשתי שהם חונקים אותי באהבה שלהם והתנתקתי מהם - התכוונתי לחזור, אבל רציתי קצת זמן לבד. נסעתי לאילת לבד בלי להגיד להם כלום. הם יצאו לאנשהו ואני נעלמתי. גם אז הם לא ויתרו. הם לקחו חוקר פרטי והפכו את חשבון הבנק ואת אילת בשביל למצוא אותי. מצאו אותי תוך שבוע והתעקשתי לא לחזור. הם התעקשו שאחזור. אז חזרתי בשביל השקט שלי - שיפסיקו לרדוף אחריי! היום אני מצליחה לראות את האנוכיות שלי כאן, בלי להרגיש מאויימת מהחולשות שלי. היום אני מכירה בטוב שההורים שלי עשו, וגם ברע. הגענו למצב שגם אני וגם הוריי מבינים שכל הצדדים עשו טעויות בו בזמן שעשינו טוב. ואנחנו שמים את זה בעבר, למרות שאני בעצם רק מתחילה להרגיש את כל הצער שלי על היחס שלי אליהם ב10 שנים האחרונות, וזה כואב לי מאוד. אני עומדת בזה כי אני יודעת שבזה שאני מרגישה את זה, ככה אני אצליח להשתנות. אני מאחלת לך שלא ייקח לכם 10 שנים כמו אצלנו, זה ממש לא חייב לקחת כל כך הרבה זמן. אבל אני בטוחה שאם תתעקשו לא לוותר עליו, אז יום אחד הוא יבין את זה ואז הוא יידע שאתם לא ויתרתם עליו גם כשזה לא ממש הגיע לו. את צריכה להאמין באהבה הזאת, שיום אחד הטיפטוף הזה יחדור את האבן בלב שלו. כשזה יקרה, את תדעי כי את תראי בעיניים שלו את הצער על מה שהוא עשה. היום אני מסוגלת לפלוט - בלי להתכוון - משהו חצוף לאבא שלי והוא יספוג את זה, אבל אני אפרוץ בבכי. זה עדיין לא לגמרי נשלט, אבל אגיע לשם.

היי, התרגשתי לקרא את שכתבת לי, ואפילו להזיל דימעה כי אני מזדהה איתך,תמיד אני אומרת לו שיום יבא והוא יצטער על זה,ותמיד הוא עונה לי: "אני מחכה שיגיע היום הזה והוא לא בא". אני יודעת שגם אנחנו ההורים עושים טעויות ואני נורא רוצה לתקן אותם,לכן אני מבקשת ממנו שיגיע לי מה לא בסדר בנו,אנחנו מוכנים לשמוע אותו,אבל הוא כל הזמן כועס ועצבני. תודה לכם וחג שמח.