על עורבים ורוח

הי דוד, שוב אני. עוד 3 חודשים בערך אני אמורה להיפרד מהמטפלת שלי. היא אומרת שאני כבר עמוק בתהליך הפרידה והיא צודקת.. אני חושבת על הפרידה ממנה כבר המון המון זמן; און אנד אוף בערך מהחודש השני להיכרות בינינו, ואני אצלה כבר שנה וחצי.. (זה דובר, אבל לתחושתי לא לעומק) אני לא מוצאת בי חשק לשתף אותה יותר בשום דבר, דוד. היא חושבת שחבל להיפרד לפני שצריך. אני מתלבטת אם לשכנע את עצמי לרוץ איתה עוד קצת ולהמשיך להעלות דברים, או לשכנע אותה לקבל את זה שככה אני. שאם היא לא תצטרף אליי בקרוב לתהליך פרידה אנטנסיבי יותר היא תמצא את עצמה יותר בחוץ ממה שהיא מרגישה עכשיו. ולגמרי לא בכוונה רעה. אני חושבת שהיו לנו כבר 4 פגישות שבהן לא אמרתי שום דבר. גם אם דיברתי הרגשתי שאני לא אומרת שום דבר. השבוע קרו כל מיני דברים וסוף סוף הרגשתי שמשהו הבשיל בי למילים ותובנות קטנות. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לספר לה. היו המון דברים לספר. לא רק דברים "חשובים" לכאורה, אלא גם כל מיני סיפורי פרפראות קלילים שהתחשק לי לספר לה. עשיתי אתמול בערב "חזרה" על הדברים, כי אני נוטה לשכוח, היום בבוקר התעוררתי עם ציפייה ברורה לפגישה, ישבתי בחדר ההמתנה והרגשתי נינוחה וקלה. גם כשנכנסתי אליה עוד הייתי בסדר- סיפרתי לה בחיוך על הרוח השרבית החזקה שבחוץ, על עורב שראיתי שמנפנף בכנפיים אבל עף לאחור, ואז, ממש באופן חד ומפתיע, זה נגמר. נסגרתי. המשכתי לחייך אבל לא היה שום דבר שהתחשק לי לספר לה. הכל היה נראה לי טרחה מיותרת. פשוט לא התחשק לי לספר כלום. בהתחלה הייתי מופתעת ומבואסת שכך אני מרגישה, ותיארתי בפניה בהפתעה את השינוי המוזר הזה, אבל די מהר הבאסה התחלפה בשיוויון נפש. לא היה לי אכפת ולא הייתה לי סבלנות. התנצלתי על המסר הכפול שאני אולי משדרת- גם לחייך ולהרגיש בסך הכל טוב וגם להתכנס ולהרגיש מוגנת מפניה. בתוך שיוויון הנפש הזה הצלחתי, להפתעתי, לשלוף-לזרוק עליה שאלה שכבר המון זמן רציתי לשאול ולא היה לי אומץ. היא הייתה מבולבלת מהזיגזוגים שלי, אמרה שהיא מרגישה כאילו פספסה פיסקה ומתקשה לעקוב אחר חוט המחשבה שלי.. היא צודקת היו שם כמה חוטים קצרים שהמטרתי עליה. פשוט לא הייתי איתה וניסיתי למלא את הזמן במשהו. אמרה לי שזו שאלה ששואלים פגישה או שתיים לפני שנפרדים (שאלתי איך מצטייר בעיניה הקשר בינינו..) ושהיא מרגישה אותי עמוק בתוך הפרידה. לאחר נסיונות חוזרים ונשנים מצידה הצלחתי לחלץ מתוכי שאני לא רוצה לשתף אותה בתובנות וסיפורים שמציגים אותי חלשה או חרדה, כי אני מרגישה היום טוב, ממוקדת, ואני לא רוצה להרוס את זה. לא רציתי לחזור שוב הבייתה ולשקוע בשינה הקבועה (מה שבכל זאת קרה, אגב). אבל יותר מזה- אם אספר לה יהיה לנו על מה לדבר. היא שאלה אותי בתחילת הפגישה מה היה עוזר לי לספר ובלי לחשוב פעמיים עניתי "מרחק". הרגשתי שבלי כוונה אני לא רוצה יותר לתת לה מקום טיפולי בתוכי.. לא רוצה שתהיה לה נוכחות כזו, או שיהיה לה מה להגיד על דברים שלי. זה שלי... היא אמרה שבכל זאת סיפרתי לה, ואני התבלבלתי. היא אמרה שסיפרתי לה שיש המון דברים שקורים, שבסך הכל טוב לי, אבל שאני לא יכולה לשתף אותה כי אז היא תהיה קרובה. דוד, מה לעשות? לפני שקמתי אמרתי שלצערי אני אכן עמוק בתוך הפרידה. שלמרות שאני יושבת מולה היא כבר כמעט זיכרון בשבילי.. מטורף.. (הוספתי שאני מקווה שאני לא פוגעת בה, לא כולם בנויים כמוני- אלה מילים שיכולות לפגוע..). לא חשבתי שאפרט בפנייך את כל זה, אז השאלה שלי בעצם נמצאת למעלה :-) האם לשכנע את עצמי להצטרף אליה או אותה להצטרף אליי? 3 חודשים זה עוד 12 פגישות.. כמה עוד צריך לחכות עד שתצטרף לפרידה ממנה?.. אני כבר אומרת "3 חודשים" בלי להרגיש כלום. אני מרגישה שאני כבר אחרי הפרידה, בגרסא הכואבת שלה, עם בכי וגעגועים. עכשיו זה כמעט שיוויון נפש. יצאתי ממנה ולא הזיז לי כלום. לא היה לי אכפת- כאילו היא שוב זרה לי (ואז שקעתי בשינה הקבועה של אחרי..;-) זוכר את העורב שמנפנף בכנפיים ועף לאחור?... גם היא זכרה.. אחל לי שאחרי פסח יחלוף לידי אייל שועט בדרך לפגישה... :-) יצא קצת ארוך, וזה כבר השני ממני.. (אחרון- מבטיחה! :-) שיהיה לך לקראת-חג נעים, לילך

שלום לילך אני מצטרף לדעתך ולדעתה של המטפלת שלך: אכן נשמע שאת עמוק בתוך תהליך הפרידה. וכמו שבטיפול יש בד"כ כלל שלבים שונים, התואמים במידת מה את הזמן הכרונלוגי העובר, כך לשלב הפרידה יש חשיבות ומקום משל עצמו. את מתארת כי ברמה מסוימת כבר עברת את הדרך הנחוצה לפרידה ואת מוכנה, בשיוויון נפש, לצעוד החוצה ולסיים כבר עתה את הטיפול. אבל בכל-זאת, יש רמזים בתגובות עליהן את מספרת, כי זהו אינו תיאור שלם לחלוטין. בזהירות אומר כי נדמה לי שהדרך בה את בוחרת בתקופה זו להתמודד עם הפרידה ("האמורה להגיע" אגב? האם מדובר בפרידה כפויה בשל מסגרת ציבורית?) היא בדרך של הסתגרות והעברה של השליטה לידייך. במובן מסוים דומה כי מדובר פה במאבק כוחות: למי תכאב יותר הפרידה? מי יקום וילך מוקדם יותר? במידה ואכן מדובר במצב מעין זה הרי שעוד יותר מהרגיל הייתי מייעץ לך להשאר בטיפול ולמצות את ההזדמנות להבין את יחסך אל הטיפול ואת תחושותיך בסופו ככל הניתן. בהצלחה וחג שמח דוד

דוד נחמד :-) אתה עונה יופי של תשובות! (גם זו למטה) תודה רבה על המחשבה .. הפרידה נקבעה על ידי. מקווה לטוס לחו"ל בקיץ לכמה חודשים, עם סיום הלימודים. "העברת השליטה לידייך" אלה מילים שמאוד דיברו אליי, והיום מתוך הקשבה לעצמי בפגישה שאלתי את עצמי באמת אם יש כאן מאבק כוחות.. מה זו ההתעקשות הזו לא להשתדל יותר ולשתף? .. אבל פשוט לא התחשק לי בכלל ולא היה לי כוח לדחוף את עצמי בכוח. אבל אני לא בטוחה שזה מאבק כוחות מהסוג שתארת- לגמרי לגמרי לא הייתי רוצה שתיפגע, להיפך, אני גם לא חושבת שאקום ואלך מוקדם יותר, המחשבה כן חולפת בראשי פה ושם, אבל אין סיבה טובה לממש אותה. אני מקווה מאוד שלא תעזוב אותי היא מוקדם יותר :-) (לא נראה לי שזה יקרה). לא, אני אשאר עד הסוף, פשוט חבל לי שהיא לא מצטרפת לפרידה שלי ממנה.. לא ביקשתי להיפרד כאן ועכשיו, רק לדבר על הדברים. ואולי פגישה אחת נדבר על פרידה וזה ירגיע אותי ובפגישה שאחרי לא נדבר על פרידה ואביא שוב דברים, ושוב בפגישה שאחרי תהיה שיחה על פרידה, ושוב ושוב ושוב עד שניפרד באמת. ככה דמיינתי תהליך של פרידה.. אולי זה מה שאני צריכה לומר לה (תודה, דוד). שיוויון הנפש הזה הוא משהו שאני מכירה היטב. כבר קרה שכך נפרדתי. כאילו מסך יורד ופשוט לא אכפת לי יותר. אני יכולה לחייך ולחבב את הצד השני עדיין, אבל באופן די שטחי, כי מעבר לזה פשוט לא ממש אכפת לי. היא אמרה היום שאולי טוב שלא ניפגש בשבוע הבא (בגלל פסח). אני לא יודעת למה היא התכוונה, וביום אחר כנראה שהייתי נפגעת מאוד וחוזרת בעוד שבועיים ממורמרת ופגועה. היום זה פשוט לא נגע לי. לא אכפת לי. צר לי, אבל היום אני מרגישה שזה פשוט נגמר. הטיפול הזה נגמר וזה בסדר. לא נורא. אחרי שנה וחצי... לא הייתי רוצה לעבוד עם מישהי כמוני, שאפילו לא טורחת לבעוט אותה החוצה או להפגין איזה כעס, או אהדה או משהו. אין בי כלום. סוג של נגמר וזהו. זה בטח יעבור לי לבד.. שוב תודה על התגובות, חג שמח גם לך! לילך