התנהגות של מטפלת

שלום, אני פונה פה בפורום בייאוש גמור וחוסר אונים. הרגשה של מבוי סתום. הסיפור קצת ארוך אך בכל זאת אנסה לקצר.. אני בת 26, לפני כשנתיים פניתי לטיפול פסיכולוגי אנליטי עקב דיכאון וקושי בחיים. הטיפול הלך טוב בהתחלה ומאוד התחברתי למטפלת. היא נראתה לי כ"כ חכמה וכאילו יודעת הכל. סמכתי עליה ונפתחתי בפניה כפי שלא נפתחתי בחיי. העליתי לראשונה טראומה מילדות והרגשתי שהיא מבינה בדיוק איך אני מרגישה. אחרי כמה מפגשים (כשלשה חודשם של טיפול) היא אמרה שהיא התבלבלה במשהו ויש משהו שמשנה את ההערכה שלה אליי. מאותו יום כאילו התעלמה ממה שהעליתי והתייחסה כאילו כלום לא קרה. אני, שלא ידעתי איך להתמודד עם זה, הסתגרתי בתוך עצמי. הסיפור ארוך, אך בסופו של דבר המצב שלי הדרדר, היא לא ידעה ממש מה לעשות ואני- שכ"כ סמכתי עליה- התבלבלי לגמרי והרגשתי נורא. איבדתי את האמון בה לגמרי ועזבתי את הטיפול, נשארתי לבד בעולם. גם האנשים המעטים שהיו בחיים שלי לא היו יותר ונשארתי לבד. הטיפול נגמר לא טוב והיא הבינה שהיא טעתה אני חושבת, היא לא ידעה מה להגיד לי בסוף היא התייאשה ממני לגמרי ואני חושבת שהיה לה קצת נמאס (הטיפול ארך כ 8 חודשים אינטנסיביים של מספר פעמים בשבוע).היום, שנה אחרי שעזבתי את הטיפול, שנה שהייתי מנותקת מהחיים לגמרי, התחלתי קצת לחזור אל עצמי, אספתי את השברים, וניסיתי לפנות אליה. הרגשתי שיש לה קצת אחריות על המצב שאני נמצאת בו היום ורציתי לברר איתה מה בדיוק היה שם במהלך הטיפול, אולי גם בשביל למצוא אוזן קשבת ונחמה. היא דברה איתי כאילו היא בקושי מכירה אותי ולא הבינה מה אני פתאום פונה אליה בכלל, כשאמרתי שאני במצב קשה ושאני רוצה לבוא אליה בהקדם היא ענתה שהדלת בינינו נטרקה לפני שנה ועכשיו אני לא מטופלת שלה, שאם אני רוצה לבוא אליה לטיפול היא תסתכל מתי היא יכולה בעוד שבוע אבל אני לא יכולה לדרוש לבוא בהקדם. שאלתי אותה אם היא לא חושבת שיש לה קצת אחריות על המצב שלי היום, שהרי, בכל זאת השקעתי המון בטפול, היא אמרה שגם היא השקיעה בטיפול והיא לא רואה את עצמה אחראית היום. לשאלה שלי אם היא לא חושבת שהיא לא היתה בסדר איפשהו בטפול, שהרי הוא נכשל, ענתה שלא, שאני זו שלא הייתי בסדר ושאני בחרתי לקחת את הטיפול למקומות שלי. דבריה הכעיסו אותי מאוד ופגעו בי כפי שלא נפגעתי בחיי. איך פעם היא היתה הכל בשבילי ועכשיו היא כל כך קרה אלי ולא נעימה. אמרתי לה שהשיחה הזו לא נעימה לי והיא אמרה שגם לה לא. אני מבינה שהיא גם מרגישה רע עם איך שהטיפול נגמר ואולי גם מרגישה לא בסדר עם זה, אני יודעת שהפקדתי בידיה הרבה כסף וחשוב מזה- את חיי, והיא לא ידעה אך לקחת את זה. היא אולי מרגישה בושה על כך ולא מוכנה להודות שגם למטפל יש חלק בכך אם טיפול מצליח או לא. עכשיו אני תקועה במצב שאני לא יכולה להתחיל טיפול חדש, לאחר שפתחתי כך את חיי ונחשפתי בפני מטפלת, שמתי את עצמי וחוויתי בעקבות זה הרגשה קשה. ניסיתי ללכת למספר מטפלים אך אף אחד לא נראה לי חכם כמוה וכן אני לא רואה איך אוכל להפתח היום שוב אם בכלל. האם ללכת לסוג טיפול דומה או לנסות טיפול אחר, לא יודעת. אני אובדת עצות ורציתי לקבל דעה/ תמיכה/ עצה- האם באמת אין לה שום אחריות על איך שהטיפול הסתיים ועל המצב שלי היום? האם ברגע שמפסיקים לשלם הכל נעלם כאילו כלום לא היה ומפסיקים להיות נחמדים? או שמא היא פשוט לא רואה איך לטפל בי ולא רוצה שאבוא אליה. אני מבולבלת ופגועה מאוד.

אבל למה את מתעקשת כאלו לראות מי אשם במצב?! את שואלת אותה אם היא לא מרגישה שיש לה אחריות על המצב, את כאלו מבקשת ממנה לקחת אחריות.. היא הרי הסכימה לקבל אותך בעוד שבוע, את לא יודעת מה יש לה בשבוע שהתקשרת שבו היא לא יכלה לקבל אותך. חיכית כל כך הרבה זמן ניסית מטפלים אחרים ועכשיו על שבוע את הולכת להוריד את זה שוב?! זה נשמע שאת מאד כועסת עליה ומנסה למצוא על מה עוד לכעוס. אם את רוצה לחזור אליה תחזרי בתאריך שהיא תוכל לקבל אותך, אם קשה לך להתמודד בשבוע זו, אני במקומך הייתי בינתיים כותבת על דף נייר כאלו אני נמצאת מולה.

שלום דנית, את מתארת חוויה קשה וכואבת של ננטשות ודחייה, ומאבק מוזר שאת בוחרת לנהל מול מי שלתפיסתך הזיקה לך. שאלת האחריות היא שאלה מורכבת. פסיכולוגים מחוייבים לעשות כל שביכולתם לסייע ללקוח שלהם, ובוודאי להימנע מלהזיק לו. שאלת הנחמדות - ככל הזכור לי - אינה חלק מהחוק. פסיכולוג מחוייב לנהוג כבוד במטופליו, ובוודאי לא לפגוע או להעליבם בכוונה תחילה. פסיכולוגים מנוסים מכירים היטב מצבים בהם דבריהם או התנהגותם מתפרשים ע"י המטופל בדרך שונה מהכוונה המקורית. זהו, כמובן, מצב המוכר לכולנו גם מחיי היומיום, ולאו דווקא מהסיטואציה הטיפולית. אין לי כל כוונה ויכולת לשפוט מה *באמת* קרה ביניכן, אך נדמה לי שמצב העניינים כרגע אינו נראה כמו נקודת פתיחה אופטימלית לטיפול. תוכלי להגיע לפגישה, לנסות להעלות בפניה את תחושותייך בכנות ופתיחות, ולראות מה היא תציע. במידה ותמשיכי להרגיש היענות נמוכה מצידה, חפשי לעצמך מטפלת אחרת בה תוכלי לבטוח. אני משוכנעת שקיימים בישראל לפחות עוד שניים שלושה מטפלים חכמים ... בהצלחה ליאת

ליאת שלום, תודה על תשובתך. יש לי שתי שאלות: 1. איך, אחרי הכל, אפשר לשבת ולהירגע בתוך טיפול אם קיימת אפשרות שהוא יזיק לי עוד יותר? הרי הזמן רץ והחיים קצרים מלנסות עוד מטפל ועוד אחד. איך אדע שאני בידיים טובות?? 2. זה נכון שהסיפור לא מגולגל פה על כל פרטיו ונכון שאני פירשתי חלק מהדברים כפי שאני יודעת ונפגעתי כפי שנפגעתי משום שזו הרגישות אצלי, אבל, תקני אותי אם אני טועה- תפקיד הפסיכולוג לא למנוע היפגעות? ואם קרה והוא פגע- לא תפקידו להודות בכך ולקחת קצת אחריות על מה שהיה? ובטח ובטח שלא להתייחס בצורה קרה כזו גם אם אני כבר "לא מטופלת יותר" של אותה פסיכולוגית?? כל העניין הזה מציג גישה כל כך לא נעימה שנחמדות, או, יותר נכון, ההיענות החיובית לבוא ולעזור, מגיעה כשמדובר בכסף, ואחרי הטיפול אני עוד ראש שלא שווה לבזבז את האנרגיה עליו. איך אוכל ללכת לעוד מטפל כשזו הגישה?