נורא מקנא

היי, אני בן 40 + 2, נשוי. אני נורא מקנא באנשים מבחינה כלכלית, מצבי הכלכלי אינו טוב, יש לי עסק עצמאי קטן. אני משכיל (תור שני במנהל עסקים). אני נורא נורא מקנא בכל מי שאני רואה ונראה לי שיש לו יותר ממני מבחינה כלכלית, זה אוכל אותי, אני מרגיש ישר פחות מאפס, מרגיש נחות, כישלון ולא יוצלח וחסר מזל. אני יודע שאין דבר כזה מזל והכול תלוי באדם עצמו, אבל אני נדחף לפינה הזאת כל פעם מחדש (נקינאה היא כלפי אנשים שאני מכיר) לפעמים זה מגיע לרמות שאני חושב על התאבדות. אני לא מתכוון להתאבד אבל נורא מציק לי שאני חושב על זה בעקבות אפיזודת קנאה. זה מרוקן אותי טוטאלית. ילדי נפלאים ואשתי מתוקה אבל הורגת אותי הקנאה ברכבים של אחרים, בבתים, ובכסף. איך אפשר לצאת מזה ולא רוצה פרוזק.

דני שלום, נשמע לי שאתה מרגיש מצוקה רבה. אתה מרגיש בתחרות מתמדת מול האנשים הקרובים לך בכל הנוגע לכסף. ככל הנראה עבורך כסף שווה ערך עצמי. אתה משווה את עצמך רק בקטגוריה הזו, ולא למשל בהצלחה בחיים המשפחתיים - שם נשמע דווקא שיש לך חיים טובים. אני לא יכול לומר בוודאות מכאן מהי הסיבה שבגללה כסף תופס כל כך הרבה משמעות בחייך, בשביל כך יש צורך בהכרות לעומק והבנת המניעים שלך. אבל אני מניח שיש סיבה כזו וניתן לעבד אותה בתוך טיפול כך שתוכל להתמודד בצורה טובה יותר גם עם מצבים בהם לאחרים יש יותר ממך, ועדיין לא תרגיש שהם בהכרח טובים ממך בהכל - כלומר שהכסף לא ישתלט על כל חייך. דרור

תודה על התשובה, האם יש מקום בכלל להערכה עצמית כשאין כסף ומעמד, איך זה אפשרי? ברגע שאין כסף ואתה במרדף אחריו בקושי יש זמן לנשום ואתה מגיע לאירוע חברתי וכל חבריך מספרים שהם נוסעים לארה"ב או אירופה לטיול כזה או אחר ואתה מרגיש שאישתך נאכלת מבפנים וגם אני מרגיש ככה, אז מה ניתן לומר? אולי בהודו מצבי היה אחר, אבל פה בישראל המצב הוא שונה והמדידה היא כספית. אוקיי, אני חכם עם פוטנציאל (זמירה שליוותה אותי כל חיי) אבל אני חי בקושי. הייאוש מכה בי. הייתי בטיפול ואני כבר לא מאמין שטיפול יכול לעזור בכלל, נתנו לי פעם פרוזק וזו היתה חוויה לא נעימה (התקפי חרדה קשים מאוד שקיבלתי כתוצאה מהכדור) לפסיכולוג טוב כבר איני יכול ללכת כי העלויות מטורפות ופסיכולוג של הקופה זה פעם בחודש במקרה הטוב. בן 40 מרגיש כמו בן 70 באסה.