********

בטיפול אני מרגישה המון כעס בתוכי. רוצה לתת לו ביטוי ולא מצליחה. רוצה לצרוח, לבכות אך שוב שותקת מחייכת וצינית. ממש כמו בחיים, אנשים מכעיסים אותי ואני צורחת מבפנים אך שומרת על ערשת פנים נעימה. איך נותנים לכעס לצאת ולא מפנים אותו פנימה? לפעמים בדמיוני אני בועטת בעוצמה בקיר עד שהוא מתפורר, בוכה בקול עד שהצד השני של העולם שומע, מכה מישהו עד זוב דם, צורחת עד שנקרע גרוני, אך בפועל פוגעת בעצמי, שונאת את עצמי, מאשימה את עצמי ומייחלת כבר ליום שמישהו ידחף אותי לקצה הסיבולת של עצמי כדי להתפוצץ, אך כל פעם מחדש הסיבולת גדלה ואיתה הכעס שהופך לכאב שהופך לעצב שהופך לייאוש שהופך לריקנות שהופך לחלל שהופך למוות הגדל בתוכי.

הייתי מעבירה אותך קורס מזורז על איך לקלל אנשים לצרוח ולכעוס, אבל זה משהו שגם הורס. כנראה שצריך את האמצע ומקווה בשבילך שבטיפול המטפל/ת שלך יודע אית את מרגישה ויעזור לך להוציא קצת החוצה. אולי תרשמי לחוג קיקבוקסינג או משהו שמוצא כעסים או פסיכודרמה? תרגישי טוב

שלום לך, נשמע לי שקיים קשר בין המחשבות שלך על כעס בעוצמה כה גבוהה עד שהקיר מתפורר והצד השני של העולם שומע אותך, לבין הקושי לתת להן ביטוי. לא קל לחוות עוצמות כאלו, הן מפחידות מאוד. עצתי היא לדבר בטיפול על הפחד מפני הרגשות שלך, הפחד לבטא אותם. זהו חלק מהתהליך הקורה בטיפול בו את מצליחה בסופו של דבר לבטוח במטפלת שלך ולשתף אותה בפער בין הדברים שקורים בתוכך לבין הדברים שאת מציגה כלפי חוץ. דרור