(מכיל טריגר) תובנה..

לפניי כמה שנים ניסיתי להתאבד.. ניסיתי במהלך חיי כמה פעמים להתאבד,פעם בלעתי כדורים והקאתי,פעם ניסיתי לדקור את עצמי עם סכין,לא היה מוצלח יותר מדי.הייתי גם פוצע את עצמי,שהייתי מרגיש כאב..לא יכולתי להביעה את עצמי בדיבור,אז עשיתי דברים ,שהייתי ילד אמרו לי שאסור לבכות,שאסור לומר שאתה מצטער,שתמיד "אני הוא האשם "בדברים שקורים". נסיון ההתאבדות העיקרי שלי היה לפניי תשע שנים. הייתי חייל וביימתי תאונת דרכים...ניסיתי להתאבד,ונכנסתי בקי הפרדה,ולא יכולתי לומר שניסיתי להתאבד-קראתי לזה "תאונת דרכים עם בלאק אאוט".. זה הלך והחמיר...ביימתי פציעות גופניות ,פתעץי את עצמי,הבאתי את עצמי למצב של אשפוז. המשכתי בהסתובבות עם סמים,בזבוז כספים בלתי נשלט,ביימתי סיטואציות כל הזמן,סיטואציות חברתיות ,מפניי שהייתי שבוי בתהליך רגשי חשיבתי בשנים האחרונות. השיא היה שלפניי כמה שנים אשפזתי את עצמי,פשוט שמתי את עצמי במוסד לחולי נפש,כי שם מקומי,ושם אני צריך להיות.שקרתי לאנשים שאני הכי רציתי שיאהבו אותי. וקבלתי אבחנה ממוסד אשר משלם לי קיצבה כל חודש,על זה שאני מאז נסיון ההתאבדות שלי,שאני קראתי לו תאונה,משלם לי על זה כסף. ובשלוש השנים האחרונות הייתי במוסד שיקומי במרכז הארץ,ובמקום לגעת בדברים ,לגעת בנקודות הרגישות שבי,לגעת במציאות שלי,מלאתי אותי במציאויות של אנשים אחרים,מכיוון שלא יכולתי לגעת במציאות שלי. והיום ??? זה די מוזר-אני פתאום מבין למה אני עדיין עושה דברים "נגדי",במקום דברים שהם בעדי-במקום לבנות את החיים שלי-אני הורס אותם... ואחר כך אני כועס על עצמי..וזה מרגיש לי כמו מערבולת שאין לה סוף,אין התחלה ואין סוף...אותה מערבולת כל הזמן,רק העומצות שלה פוחתות,לאט לאט.. אשמח לדבר עם אנשים שניסו אי פעם להתאבד...או לדעת אם יש פורום שעוסק בנושא הזה,מקום שאפשר לשתף אנשים בחוויה,באפטר שוק שלה,ואיך לצאת מזה....

שלום אוהד, צר לי לשמוע על הסבל הנורא שאתה מתאר. לאחרונה, הפורום שלנו מוצף בפניות המבטאות משאלה למות או רצון לפגיעה עצמית. זוהי מגמה מדאיגה, ולהערכתי גם קצת מדבקת. אורנה דרור ואני משוחחים על כך מדי פעם, ומתלבטים כיצד לנהוג בהודעות אלה. הרעיון של פורום תמיכה המוקדש לנושא זה, המתנהל ע"י איש מקצוע מיומן, הוא רעיון טוב. אני מציעה לך להפנות את ההצעה הזו למנהלי האתר http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-1226,m-Doctors,a-Forums.html ולראות אם ירימו את הכפפה. מאחר ואינך מעלה שאלה ספציפית, אני מרשה לעצמי לנצל את המרחב שזימנת לי, כדי להדגיש שכפורום שאינו מאוייש כל שעות היממה, קשה לתת מענה להודעות של מצוקה אובדנית. אני שמחה לקרוא שהצלחת, למרות הכל, להשיג לעצמך טיפול הולם, להגיע לתובנות חשובות ביחס לעצמך, ולהפחית מעוצמות הכאב. מאחלת לך הרבה בריאות והשתקמות מלאה ליאת

ליאת משהו בתגובתך לאוהד, לא מצליח להניח את דעתי . יש כאן אין ספור הודעות ,בעלות תוכן קשה יותר (מבלי להזכיר שמות ) אשר זוכות למענה רך ,נעים ומלטף.. והס מלהזכיר שהפורום אינו מתאים...ושהמגמה נמצאת בעליה....וכו אני לא רוצה לחשוב לרגע ,שזו דרככם להעדיף מתאבדים פוטנציאלים מסוימים ,ולהתיחס אל אחרים בחומרה . אני מאוד מקווה שאני טועה...

לא חושבת שהרצון למות הוא מחלה מדבקת ולצערנו גם האושר הוא לא כזה, זה קצת כמו "לצאת מהארון" אנשים פוחדים לעיתים להגות ולומר רצון זה ופתח של אחד מביא אחריו אחרים המרגישים שמותר ושמבינים שלא מתים מעצם האמירה אלא יותר מהשתיקה. בפעם הבאה שאת דרור ואורנה משוחחים בזה חישבו גם על המעט שרוצים פה במותם בעוד היותו של הפורום, מקום תמיכה לרגשות הכואבים ביותר שבשיאם הרצון למות.

למרות הנימה העוקצנית שבדברייך, אשיב לך בכל זאת, ואדגיש שאורנה דרור ואני יודעים דבר או שניים על הסבל האנושי. כל אחד מאיתנו בחר במקצוע הזה לא במקרה, ונוסף על עבודתו, מקדיש גם חלק מהפנאי שלו לטובת אנשים במצוקה. הפורום שלנו נועד לתת מענה לסוגיות הקשורות בפסיכולוגיה הקלינית. הוא אינו יכול לקחת על עצמו אחריות של מוקד מצוקה. פניות המשדרות סבל ומכאוב זוכות להתייחסות במלוא תשומת הלב. עם זאת, הפורום פתוח לאוכלוסייה מגוונת, הכוללת גם בני ובנות נוער, וכמנהלת עלי להביא בחשבון גם השפעות מזיקות אפשריות על כלל באי הפורום. אידיאליזציה של המוות אינה עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמי כמטפלת וכאדם, הגם שאני מכירה בו כזכות אלמנטרית של כל אדם. בברכה ליאת