דרור ..:-(

רוחות סערה מתחוללות בתוכי, והזכרונות שוב עולים.. בוכה מכאב ..שחונק בגרון .. ויחד עם זאת מנסה לחייך .. חיוך אחד ?.. אולי עוד חיוך אחד .. אפילו אם זה יהיה ה..אחרון ?.. לא ! אני לא ! אבכה , אני צועקת לעצמי , אני לא אבכה , אני חייבת לנסות לצחוק .. אבל הבכי .. כבר עולה על גדותייו , ופורץ מעיניי בלי לשאול .. זוכרת דברים שהדחקתי , שוכחת את מה שביקשתי לזכור , אני לא אני .. כי הלכתי .. ומי יודע מתי באמת כבר אחזור???? והמבט המאיים בעינייו עולה , וריח של סיגריות באויר , הוא לקח את ידי הרועדת ועל גופו העביר , עוצמת עיניים ... מתרכזת.. מנסה נורא להזכר , אבל התמונות שעולות הן כולן בצבע שחור , ידיים קרות מטיילות על גופי , ציפורניים פוצעות את נפשי , הוא נשען על יירכי הקטנות .. וידיי עוד מפחד רועדות, עוצמת עיניים , מנסה להשלים , לזכור מה באמת שם קרה , אבל התמונות שעולות הן תמונות מבולבלות של חושך אחד גדול , ולא של אור . והכל מבלבל , הכל עולה אחד על השני מה שהיה בגיל 18 .. מתערבב עם הילדה שחשבתי שהייתי .. ואולי הכל המצאה אחת גדולה ? בדיחה גדולה על חשבוני?.. אי אפשר !!!! אי אפשר להתמודד יותר !!! וקשה לי , ואני נופלת ..והימים האלה עוברים .. ואני יחד איתם , וכמעט ודבר לא משתנה , אותו כאב , אותה הרגשה של ליכלוך וגועל , אותה הרגשה של הזונה הזו שבי .. אותה הצעקה שלא משחררת ואותי שם חונקת .. אני נשארת חנוקה .. בין אלפי תמונות וזכרונות .. שלא ברורים .. נשארת לבד , לא מסוגלת לומר דבר , לא מסוגלת לומר דבר .. ו..עיניים להם ולא יראו, אוזנים להם ולא ישמעו , פה לאנוכי אך לא אומר מילה .. השקט והשלווה יחסיים .. אך הכניעה אינה . היא חמורה בכל מידה . לא הבנתי אז עד כמה קשה ההתנגדות שלי מולם .. רציתי להלחם , להאבק , לא להכנע . דקות לא רבות עברו , והכניעה עליי גם השתלטה . גם כאשר ניסיתי לעמוד על שלי לא עזר דבר שניות עברו ואני ..עשיתי כרצונם .. נכנעתי לגופם למשקלם .. ונותרתי מתה תחתיהם .. דברים נוראים נעשו לי אז .. ועל כניעתי לעולם לא אסלח.. ואת השפלתי בטח ..לעולם לא אשכח. לחשוב , ששנים ניסיתי לשכוח, שנים השתדלתי מהאמת הדפוקה הזו לברוח , כנראה בתוך תוכי ידעתי ..שזו מלחמה אבודה מראש . לאחר שנכנעים פעמיים ..הרי אין יותר דרך חזרה.. עיניים להם ולא יראו , אוזנים להם ולא ישמעו, פה לאנוכי אך לא אומר מילה . ומה הפלא?.... שהכניעה עליי כבר השתלטה .. והיום השתיקה אותי מלווה , ((((((ו..היא עדיין ..חברתי הטובה ...)))))) עזבתי את הטיפול.. דרור ... הכל ככ כואב .. הכל ככ כואב ... סליחה , סליחה שאני לא מסוגלת , וההצפה הרגשית ככ גדולה .. לא כתבתי כאן הרבה זמן , נעלמתי .. נעלמתי לעצמי ולכולם .. המקום הזה ..היה בית עבורי .. ומרגיש לי ככ רע .. כאילו ואני תופסת מקום של מישהו אחר ..עם כל ההצפות הקשות האלה .. אז ני רק קוראת בשקט , ועוצרת את הדמעות אתה כאן דרור ?..עדיין כאן גם בשבילי? מחבקת , שרית

שרית שלום, אני שומע את הכאב שלך, את תחושת ההצפה את הזכרונות הקשים שעולים ואיתם הספק מה אמת ומה לא. האם ייתכן וזוהי אמת הייתכן שלא? צר לי לשמוע שעזבת את הטיפול, אני מבין את ההחלטה שלך כניסיון לא לגעת, להתרחק בכדי לא להרגיש, לנסות לאסוף את עצמך. אני מקווה עבורך שתצליחי, ושאם לא תוכלי להצליח ולחזור לטיפול, ממש כפי שהצלחת לחזור ולכתוב כאן. דרור

שרית יקרה לקרוא את המילים שלך.. ולהזדהות עד כאב(הלוואי ולא הייתי מזדהה)והדמעות כבר יורדות.. עם כמה שקשה לקרוא יודעת שהרבה יותר קשה להזכר בחוויות כאלו,לכתוב את זה,לחיות את זה.יודעת,יודעת. ויש בי המון הבנה והערכה אלייך על היותך את. בתחילת הטיפול שלי..הטיפולים העיקו עליי לפעמים והקשו עליי.היו הרבה דברים שקשה לעבד אותם, פתאום פלאשבקים שלא קשורים לכלום, פחד לחשוב על הפגיעות שקרו בעבר ,לנסות להבין. ואני נזכרת עכשיו ממרחק של זמן עד כמה רציתי לעזוב את הטיפול. אבל כמה שרציתי לעזוב..לא הרגשתי שמיציתי את הטיפול מספיק כך שאני יכולה להמשיך הלאה...בלעדיו. כשקראתי שעזבת את הטיפול חשבתי שאולי זה ככה גם אצלך?? שרית. לעזוב תמיד אפשר..את יודעת.. אבל כרגע לא בטוח שזה נכון.. לפעמים החיים מחייבים אותנו לעזור לנו.. וזה בסדר . תחשבי על זה ,בשבילך. בתקווה שעכשיו קל יותר חן