בושה
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
דרור, היום הלכתי למזכירת החוג שלי לבקש טופס למשהו. הייתה שם אישה מבוגרת אצלה במשרד, מישהי מהפקולטה, אז הצצתי וחיכיתי בחוץ. חיכיתי 10 דקות ואז בא מרצה מאחד החוגים בפקולטה ונכנס. לאחר מספר דקות יצאה זאת שהייתה שם. שוב הצצתי למשרד שלה.. המזכירה לא הסתכלה עליי בכלל ואמרה, "____, חכי כמה דקות בחוץ בבקשה". אני באמת אף פעם לא נודניקית. בדרך כלל אני אפילו מנומסת מדיי, אז אני לא רגילה אולי.. נורא נפגעתי. הרגשתי קטנה ונודניקית. יצאתי החוצה, ירדתי דרך מדרגות החירום ולאחר כמה מדרגות נעצרתי, התיישבתי וסתם התכנסתי. לא זזתי. נעלבתי והיה לי קשה לנער את זה ממני. ממש כמעט בכיתי. הרגשתי נורא מטופש אבל הייתי צריכה רגע עם עצמי, להתגבר על הבושה. כמובן שלא חזרתי למזכירה והעדפתי לשלוח לה מייל. לא יודעת למה היה לי כל כך קשה עם דבר כל כך קטן. אני מודה שזה קורה לי פה ושם.. גורם לי גם להרגיש שאין לי סיכוי.. זאת ביישנות? למה זה ככה? מה בטיפול עוזר להתגבר על זה?
שלום לך, ניתן לשמוע מדברייך שמשהו בתגובה של המזכירה פגע בך מאוד, אפילו במידה בה את חשה שזו תגובה מוגזמת. ניתן לחשוב מדוע זה כל כך פגע בך, מדוע כל כך חשוב לך לא להיתפס מפריעה, שלא יחשבו עלייך דברים לא טובים. את זה בדיוק הטיפול מנסה לעשות. להבין באיזו נקודה רגישה היא נגעה. מה זה הזכיר לך לעמוד שם ולהרגיש שעשית משהו לא בסדר. מרגע שתביני, ייתכן ותוכלי לבחור בפעם הבאה האם לנהוג כך או אחרת. דרור
דרור, אני מרגישה לפותה באיך שאני, בחיים שלי.. זה מרגיש לי כל כך מוגזם מצידי עד שאני מיד נסוגה. לא יודעת מה חסר לי ולמה אני ככה אני לא יכולה לסבול יותר את איך שאני.. את ההידבקות הזאת לקירות, את הלקחת אויר לפני כל דבר קטן שאני עושה, את הדאגה והאשמה והבושה על כל דבר קטן..גם על דברים חסרי היגיון בעליל. מפחדת מאוד לשקוע במחשבות האלה עמוק מדיי.. יודעת לאן הן הובילו אותי פעם העיניים לאחרונה כל הזמן מחפשות את הצללים שמתחת לשולחנות וכסאות, שם נמוך הכל שקט ומוגן.. כל הזמן בא לי להצטנף. לא משהו... אני מתוסכלת ועייפה ורוצה אחרת ולא יודעת אם זה אפשרי טיפול באמת יכול לשנות את כל זה, אתה חושב? מאוד מפתה לענות מיד שכן, אבל תחשוב על זה עוד רגע לפני שאתה ניגש לענות.. באמת טיפול יכול לשנות את כל זה? אני כבר שנים ככה (עם הפוגות טובות יותר, אבל בגדול..) שלא אצטרך לדבר עם עצמי, לנהל בית משפט פנימי באופן מתמיד על כל דבר קטן, שלא אאלץ לדחוף למטה מחשבות מאפסות לפני כל דבר קטן.. לא יכולה להמשיך בזה יותר.. כל כך הרבה כוחות מתבזבזים לי רק על דברים פשוטים כמו לקום בבוקר, להרים טלפון, לגשת לבקש טופס, להתמיד.. אני עייפה ומדוכדכת מה לי ולמימוש או הגשמה עצמית..? לא יכולה להתפנות להתנהלות מכוונת מטרה כשרוב הזמן אני רק עסוקה בלפנות את סבך המחשבות המתישות כדי בכלל להצליח להסתכל לדרך בעיניים.. אני מותשת ועייפה ממני. אנשים סביב פשוט מתנהלים ואני מרגישה חסרת סיכוי אני לא בטוחה שכל זה יכול להשתנות אתה באמת חושב שבן אדם כמוני יכול גם להיות מישהו עם להט ביחס למה שהוא עושה? להרגיש טוב עם עצמו ועם מה שהוא עוסק בו? גאה לדבר על זה? לקדם את זה? ההתנהלות שלי תמיד חסרת כוח, חסרת חשק, מסוייגת.. נדמית חסרת עניין. כאילו מתוך כורח או חובה. אני בעצמי לא בטוחה שהיא לא נעשית מתוך תחושת חובה. בכנות- זה באמת יכול להשתנות? (אני יכולה לעמוד גם ב"לא לגמרי", או בתשובה מסוייגת) תודה דרור
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
