רעב מטורף

"איך זה, שמטפלים, שאין להם הרבה מושג מה זה להיות מישהו שלא היה אף פעם במעגל קרבה ראשון והכי חשוב ולא סוטה של אחר, יכולים לומר לנו שאפשר ללמוד לחיות עם החסר. ראיתם מישהו שהצליח להשתקם מתוך חסר כזה?" שאלה ששבה על עצמה. הולכת וחוזרת מכיוונים שונים. בעצם, תיקון: אמרו לי (מי רוצה לדעת בכלל, הסתכלות-נכונה-ארורה), שאלמלא היה בהיסטוריה אפילו רגע מיזערי, בריא, לא הייתה שורדת פגישה טיפולית אחת. זאת אומרת, שאיפשהו, באיזו שנייה נסתרת בנבכי עברי - היה. פיצקי, אבל היה. פפפפ צריך לחפש אותה בדיוק לשם מטרת ההשתקמות. אבל בחייכם, כמה אפשר, ולמה להסכים לבנות על מעט כל-כך ולוותר על הזעם והדבקות בריק, ומי מאמין, ומה איכשהו יחליף. אודה שברגע זה שוב התמלאתי קנאה במי שיש לו בעיניי, מן שפע יחסי. באופן הרסני עדיין. ת'אמת, אולי במי שנהייתי לעומת מי שהייתי. ובכלל, חל שינוי? נראה לי שרשמתי את ההודעה הזו כדי לנסות להרגיש קרבה וגעגוע ותודה. מותר בכלל לרשום הודעה שכזאת? מותר? תלות ארורה-ברוכה. צפויים לי ארבעה ימים ללא קשר ממשי עם בני אנוש. רע מאד. כן. באחריותי לדאוג למצב שונה? כן. אבל בהן צדק, לא הולך לי לממש ולמצוא חדש. מידי לי. מידי. מה שכן, למרות הפיתוי, אשתדל לרשום פחות באינטרנט. רגעים בהם נדרשת מציאות יותר מכל, אינם רגעים לחפש במחשב. הו לא. אבל הודעה אחת פעם ב... שיהיה... נו, אל תתפסו אותי במילה. "נחיה ונראה" אמר המת לעיוור. >שלח<

גבי אל-תיגע-בי, אנסה לגעת בך בזהירות... קשה וכואב להסתובב בעולם עם attachment שבור. קשה וכואב. וכשסופסוף נראה שהנה מצאנו, סביר כל-כך שנתאכזב. ושוב להילחם... ושוב לקום... מטפלים, תתפלאי לשמוע, הם לעיתים אנשים שמבינים את זה מאוד מאוד, ודווקא לכן הם עסוקים מרבית שעות היממה בניסיון נלהב-נואש ליצור תיקון. בתקווה בשבילך, אורנה

תקווה... איך עוד יש ממנה אחרי כל השנים הללו. נשגבות דרכי הנפש. איך היא עוד שם. כן, זה הצד היפה בכל הסיפור. וגם הכואב... תודה, אורנה. על הזהירות ועל האומץ ובכלל... יש לי עוד המון עבודה פנימית לעשות בשביל המעט הזה, ורק שיהיה שם שותף... רק שיהיה... לילה

"די במעט מהמוחלט הכחול האינסופי להקל את נטל הזמן ולנקות את זוהמת המקום" (דרוויש)

מקסים... היי, את כאן... תודה... המממ... שווה לחזור על זה, להגות שוב: "די במעט מהמוחלט הכחול האינסופי להקל את נטל הזמן ולנקות את זוהמת המקום"...

בדיוק הבוקר חשבתי עלייך... תהיתי מה שלומך נדמה לי שכבר היו ימים טובים יותר... אני חוששת שלא אדייק במילים הפעם.. אז לא אנסה לייצר איזו אמירה בעלת תוכן משמעותי או חדש.. כל מה שבא לי זה לגשש בלי מילים לכיוון היד החוששת-רוצה שלך, להחזיק בה בשקט ולא לומר דבר. לעמוד יחד על גבעה קטנה, להתבונן באורות ראשונים של ערב שמתחילים להידלק במרחק, להרגיש את הרוח הקלה מלטפת את הפנים ולחייך קצת על המחווה הזו, של הרוח. חסרת לי כאן. חסרת מאוד. אני שמחה שויתרת לעצמך, והרשית לשחרר הודעה קטנה הפעם .. כמה יש במילים שלך.. אני שבה לקרוא בהן תוך כדי הכתיבה.. כמה יש בהן ובך.. 4 ימים לבד-לבד? זה באמת לא קל בכלל.. אני אשמח לקרוא ממך, אם תרגישי שתרצי. אני תמיד שמחה. וגם אם לא תשיבי זה בסדר. טוב לי גם סתם לעמוד לידך, להשקיף איתך מגבעה, ולהציץ בך בחיוך.. "אני עומדת ליד גבי אלתיגבי".. חיוך קצת נרגש קצת חם.. חיבוק ממני שמחה שאת פה

לילך יקרה, לא אשאיר מילים כאלה ללא תגובה... תודה על מילים של משב רוח מלטפת. תודה... כן... יש הרבה רגעי שבר, שוב מאותו דבר. לא נעים בכלל. ובכל זאת סליחה. ובקפיצה חדה - רק לומר, שחלק מהזמן לא הייתי כאן פשוט בגלל בעיות מחשב. (אושר צרוף למצוא את עצמך פתאום מנקה כל מקש ומקש במקלדת, מה שלא מגיעים אליו גם בפסח...) אז, מבחינה זו אפשר לקזז קצת מהדאגה... מינוני המחשב ירדו באופן דרסטי לאיזו פיסת זמן - לזכר ימים עברו. משעשע. והנה, יום חלף... מזדקנים... הלוואי שיהיה ליל מנוחה