איך זה שחתול אחד מעז...

היי ליאת... (לאחרונה נראה לי שאני זקוקה לך יותר, זקוקה למקום הזה שאת נותנת לי פה, זקוקה למילים היפות והחכמות שלך...) קשה לי נורא. החודש וחצי האחרונים היו סוערים מכל זוית אפשרית. נמש פרץ אל חיי בסערה, המטפלת חלתה נורא והמון פגישות התבטלו, החרדה שלי עלתה ועלתה, חרדה לחייו של נמש, חרדה לבריאותה של המטפלת (היא הייתה בבית חולים), אי הודאות בנוגע לשנת הלימודים ולמה שהולך להיות איתי עם סיומה, זכרונות מכאיבים ששבו מתהומות הנפש... וקרסתי. לחלוטין. התפרקתי לחתיכות. שוב עצורה ושותקת אצל המטפלת. יודעת שהביטולים לא באשמתה, אבל כועסת נורא. ושונאת את עצמי שכועסת נורא. וכמעט ולא מסוגלת לשתף אותה במה שמרגישה. היא מנסה לגשש, מנסה לרכך, מנסה להחזיר אותנו לקירבה שהייתה. אני בועטת בכל הכוח, מבוהלת מהקירבה. איך יכול להיות שאני שוב שם?!? למה אני לא נותנת לה להתקרב? החלומות שלי עמוקים ונוראיים. כל כך עייפה אבל השינה לא נותנת מנוחה. אני חולמת באינטנסיביות, חלומות מבעיתים ומפחידים, חלומות שמזכירים. חלומות שלא מצליחה להתעורר מהם, חלומות שנשארים כגוש מועקה שעות רבות אחרי שמתעוררת מהם. רק צוברת עוד ועוד עייפות. התפקוד הולך ומתדרדר, מנתקת עצמי במודע מהחיים החברתיים שבחוץ. רק לבד, לבד במיטה, רק נוכחותו של נמש נסבלת. ושותקת. לא מצליחה, לא רוצה בכלל לשתף אף אחד בשחור שבתוכי. נזכרתי במשהו. משהו בהתקופה ההיא. ולא מצליחה לספר לה. נחנקת מדמעות רק כשבדל ראשון של מחשבה מסתנן מעבר לחומות ההכחשה. אני כל כך מפחדת. מפחדת מלזכור, מפחדת ממנה, מפחדת שלעולם זה לא ייגמר, שלעולם לא אתגבר על זה. אין פה שאלה. אני יודעת שאני צריכה לדבר איתה, אני יודעת שזו נקודת שפל ושאני עוד אעלה חזרה. הרציונל יודע, אבל האמוציונל רוצה להסיט את ההגה ולכניס אותנו לתוך איזה עץ. האמוציונל מסתפק לעת עתה בבהייה אינסופית בתקרה, בקירות, בנסיונות כושלים לבכות לתוך פרווה של חתול...

ככ כואב לקרוא אותך ..חווה את הבלבול הזה.. כאן איתך.. מקווה שהוקל לך מעט אחרי הכתיבה .. ושיהיו ימים טובים יותר .. חיבוק ממני , שרית

היי נועם, מטפל חולה יכול לעורר חרדה עמוקה וראשונית של אובדן, מולה מתקוממת כל ההוויה של המטופל, כאומרת: אני יכול לבד! אז לא צריך! מצאתי לי פרווה אחרת! ההתקוממות נמרצת אף יותר מול סכנה הנחווית מבפנים. או אז משהו נאטם, מבוהל, מאלחש את עצמו, ובוחר להימלט אל הבהייה שאין בה דבר. נעים לשמוע אותך מבינה ויודעת שהנתיב בו התחלת הולך ומשרטט את עצמו, כבר לא ממש תלוי בך, מוליך אותך אל מעבר לחומות ההכחשה. זהו מסלול למיטיבי לכת. אין ספק. "בכל מקום יש תהום לאמיצים וצל לעייפים ומעין שקרירותו נגרת." (נתן יונתן) שלך ליאת

ליאת, אני בוחרת לאמץ מהצעותייך לאחרים היום... אני לא אשאיר לך לנחש אותי, אני יודעת שזה בלתי אפשרי ככה דרך המחשב... אז אני רק רוצה שתשבי כאן לידי, אל מול התנור. יש לך קצת זמן? לא רוצה מילים, לא רוצה ניתוחים ומחשבות. רק לשבת קצת לצידך, לשאוב את הכוח מנוכחות פשוטה, ממבט, מחיוך. מרשה לי?