סתם להתענינות

היי ליאת, אני מקווה שהכל בסדר אצלך. זה באמת רק שאלה להתענינות.. (אם אין לך זמן על תתעכבי על ההודעה שלי) 1. היכן עובר הקו אצלכם המטפלים בין העברה שקשורה ונוצרה בגלל הסיטואציה של הטיפול, לבין משהו האמיתי שהיה מתרחש גם ללא טיפול במפגש בין שני אנשים. הכוונה לדוגמה: אמרתי לפסיכולוגית שלי שמבחינתי זה משהו חריג בכל הקשר הטיפולי שאני נמצאת בו. כי כשאני ניפגעת ממשהו זר או חבר שאינו שאר בשר שלי בעוצמה שהייתה ביני לינה סביר להניח שאני לא אמשיך בקשר ... לעומת זאת בסיטואציה משפחתית כמה דקות או שעות או במקרה הכי גרוע למחרת כבר לא זוכרים את האירוע. בטיפול אני הבנתי שצריך לתת צאנס אבל לא האמנתי שהכל יוכל לחזור לכמו שהיה ואולי למצב יותר טוב .. (ואני עדין לא מבינה איך הצלחנו לעבור את זה כי בעבר שהיה קרע בינינו זה נשאר ברקע תקופה ארוכה) והתגובה שלה שהיא כל כך שמחה שנכללה מבחינתי בקטגוריה של המשפחה שלי (וראיתי את החיוך על פניה לא יודעת למה זה גרם לה לקרון) מבחינתי , תאמת קצת בלבל אותי.. כי היא לקחה את זה אישי מאוד והרי כל סיפור של חיבה או התאהבות אתם הפסיכולוגים מפרשים כהעברה אז מתי אתם לוקחים את המחמאות באופן אישי ומתי זה רק בגלל הטיפול.. אני הבחנתי שברוב המקרים זה נלקח באופן אישי ואמוציונאלי לא ברור לי ההבחנה בין המצבים(אין לי בעיה עם זה אתם בני אדם) 2. למה בטיפול המילים בורחות אני החלטתי לשתף פעולה אבל כל פעם מחדש זה כאלו אני לא רוצה להתעסק בשום נושא ויוצאת קצת מתסוכלת מהטיפול. (ויש במה לעסוק) 3. האם יש הרבה מטופלים שמפריע להם תחושת קרבת יתר אני מרגישה מידי פעם לא נוח עם זה.. מצד אחד זה נחמד מצד שני אני כאלו מנסה לחבל בזה ובכל הקשר .. רחל נ.ב בלי שום דבר מיוחד שקרה לי בחיים פתאום הפכתי לאדם מאושר למרות ששום דבר לא השתנה....... הדיכאון שהיה תוקף אותי מידי פעם בשלושת השנים האחרונות עבר כלא היה, במשך 3 שנים לא סבלתי להיות רגע עם עצמי הייתי חייבת להיות עסוקה כדי לא לחשוב עלי כי אז הייתה "נפילה", כל סופי שבוע היה סיוט. כרגע בחודש האחרון אני פתאום אדם לא רק שלא בדכאון אלא חושבת שהחיים שלי טובים מאוד.. (לא בדיוק מה שרציתי אבל רק בעוד כמה שנים אני אוכל לשפוט כמה זה רע או טוב)

שלום רחל, יופי לשמוע שטוב לך ושהדיכאון חלף עבר לו. לא תמיד אנחנו נותנים את הדעת על כך... ולשאלות ההתעניינות שלך: 1. קשה מאד לשרטט קו ברור ונחרץ, כמו שאת מבקשת, שיגדיר מתי ההתייחסות אל המטפל משקפת העברה ומתי לא. בשל מאפייניו הייחודיים של הקשר הטיפולי, הרגשות החזקים המתעוררים כלפי המטפל מיוחסים לתהליכי ההעברה, זאת - מבלי לשמוט את ההיבטים הנעימים יותר או פחות של התקשורת הבינאישית וההתנהלות בחדר. לקראת סיומו של טיפול טוב, כאשר קונפליקטים לא מודעים זכו לעיבוד ובאו על פתרונם (הו, תיאוריה!), ההנחה היא שהמטופל מסוגל יותר ויותר לראות את המטפל שלו כאדם בעל חולשות ומעלות בזכות עצמו. 2. בחדר הטיפול מופנה זרקור דמיוני ורב עוצמה אלינו, אל עולמנו הפנימי, אל הפנטזיות שלנו, אל מרתפי הלא-מודע שלנו, אל האובייקטים המופנמים שלנו, אל רגשותינו. מסתבר שבחיי היומיום אנו טורחים לא מעט להימנע מהעיסוק בחומרים אלה, בהיותם טורדים מנוחה, מאיימים או מציפים רגשית. בטיפול, מצפים מאיתנו להיות מסוגלים לשהות יותר ויותר באזורים הרגישים הללו, ועבור מרבית האנשים זוהי משימה לא פשוטה. נדמה לי שמכאן הקושי. 3. כקוראת וותיקה בפורום שלנו, את וודאי יודעת שאינך לבד בקושי לנוע על הציר קרבה-מרחק, קושי שמקורו בצרכי קרבה חזקים שלא זכו להיענות בשלבים מוקדמים יותר בהתפתחות, עד כדי תחושת סכנה ממשית מול מצבי אינטימיות. זהו. נסי לשמור בכל הכוח על הטוב של התקופה האחרונה, ולהשתמש בו כצידה ליום סגריר. בברכה ליאת