שברת - שילמת

לאחר תקופה ארוכה וקשה של מובטלות, התחלתי לקבל עבודות ממש טובות. עבודות שייחלתי אליהן במשך תקופה ארוכה. אך כמו כל דבר בחיים שלי, התחלתי במסע ארוך של הרס, בכוונה חיכיתי לדקה התשעים כדי להגיש פרויקט, בכוונה הוצאתי לאנשים את הנשמה, כי הרגשתי שכל זה גדול עלי, כאילו אין לי את הכלים להתמודד עם העבודות האלה, עם ניהול הזמן, מה צריך לעשות קודם, מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. אז קיבלתי פרויקט ועשיתי אותו ברגע האחרון, איחרתי בדד ליינים, בהרבה זמן, התעלמתי משיחות של המעבידים שלי, איכזבתי אנשים שסמכו עלי, בכל פעם אני אמרתי לעצמי "לו הם רק היו יודעים" בכל פעם שמישהו רוצה לתת לי עבודה, רחמים ללקוחות שוטפים אותי כשהמחשבה של "מה הם הולכים לעבור איתי" ממלאת אותי. למה קיים בי הצורך לעולל את זה לעצמי? למה? למה לעבור את הסבל הזה? אולי זה בכוונה? אולי בכוונה אני רוצה שיהיה לי רע? למה שאמתח ככה את הגבולות, את הסבלנות של אנשים, את היכולות שלי? למה להיות ככה? לא מגיע לי להגיע למקום טוב יותר?

שלום רב, באופן פרדוקסלי, הכשלה עצמית היא סוג של טקטיקה הגנתית דווקא. כאשר את מחבלת - ביודעין או שלא ביודעין - בביצועים שלך, את מארגנת לעצמך תירוץ טוב למקרה של כישלון. לו היית מתאמצת מאד לעשות הכל כמו שצריך, ואז נכשלת, העלבון האכזבה והפגיעה בדימוי העצמי היו צורבים שבעתיים. כשאת לא משקיעה, ואפילו מחבלת בתפקוד שלך, את מרוויחה פעמיים: אם יצא טוב - הצלחת למרות הקושי, ואם יצא רע - אפשר לייחס את הכישלון ל"חיפוף". אני מסכימה בהחלט עם כך שמגיע לך טוב יותר, ולשם אפשר להגיע ממקום שמוכן להתאמץ ולהסתכן בכישלונות. דרך טובה לשקם את הדימוי העצמי והאמונה בערך עצמך היא במסגרת של טיפול פסיכולוגי דינמי. חשבי על כך. בהצלחה ליאת