הישארי איתי עוד

אני מצטערת שאני מתעקשת.אבל לא דיברתי על ציפיות של הורים המתנגשות עם רצונות הילדים.זו רק הייתה דוגמא כדי להגיד לך שככה זה בעולם האמיתי.ורציתי להמחיש לך למה כוונתי כשהפניתי את הדוגמא אלייך.כי את מבחינתי מייצגת את "אלה" הנחשבים למוצלחים ומצליחים .ואת ודאי יודעת זאת וחושבת כך בעצמך.האם אף פעם לא חשבת על מישהו או אמרת על מישהו שהוא מאד מצליח? שתינו יודעות שכן.ואני לא יודעת למה העברת את זה למטופלים שלך והרחקת אותי ממה שאת האמיתית חושבת.אף שאני מניחה שזה מה שפסיכולוגים עושים גם בטיפול.שמים את עצמם על "מיוט" ונכנסים לתפקיד המתאים לצורכי הטיפול/מטופל. (אמא מניקה,אבא תובעני,בן זוג נצלן,ועוד ועוד...). אני מקוה שאת עדיין יכולה לחבק אותי.זה נחוץ לי. מה שכתבתי כאן, וקודם ,אינו סותר את העובדה שאני מעריכה את נוכחותך תמיכתך ודעתך וזקוקה להן.להיפך.... לצערי אני באמת מחפשת רק בחוץ.אין לי בפנים.

יקירה, החיבוק עדיין בתוקף :-)) בעולם הפוסט מודרניסטי, כבר אין הרבה נכון ולא נכון, אין הרבה "ככה זה", ואין אמת אחת. כבני אדם (בעלי חיים חברתיים מובהקים) אנחנו מתקיימים *לעולם* בתוך הקשר חברתי, ומתנהלים עפ"י חוקים כתובים ולא כתובים. כמו שרחל כתבה לך נכון, יש אנשים "מצליחים" שלא ביקרו מעולם באוניברסיטה, ולעומתם יש רבים אחרים, משכילים עם תואר והדר, שאומללותם זועקת לשמיים. בוודאי שגם אני מסתכלת לפעמים בקנאה על אחרים, אבל נדמה לי שהצלחתי לאלף את הנטייה הזו, ולשמוח ביש. דברי כולם מכוונים, אגב, אל הבפנים שלך, אולי בגלל חיבתי היתרה לקסמו של הלא-מושלם. שלך ליאת