נצלנות: גורמים אפשריים, מצבים דומים ומאמרים

מחפשים את הרופאים הטובים בישראל לנצלנות?
יש לנו את המאגר המושלם עבורכם
קרא עוד

נצלנות: תשובות ממומחים וייעוץ אונליין

תשובות לשאלות

אני נשואה כ 12 שנים. לאחר קריאה מעמיקה בעלי עונה על הגדרת פסיכופט. מניפולטיבי , בוגד סדרתי - יחסי שליטה והשפלה עם מספר נשים במקביל - ספרתי בזמן נתון 34, נצלן, ביטחון עצמי מופרז , רגוע , צ׳רמר על מנת להשיג את שלו. אינו מרגיש אשמה, ואם כן אז הוא לא מראה זאת. שקרן. בתחילת נישואינו היה אלים מילולית , מעט מאוד פיסית. מנותק והטיל את האשמה בגין כל ריב על התנהגותי - סברתי שהוא צודק כי אני אדם לא קל. היום, לאחר אין ספור פרידות ופיוס, שני ילדים, לאחר שהשלמתי עם כל זה הגיע עוד גילוי כאשר הילדה שלנו פתחה בטעות תיבת דוא״ל ממנה עלה כי יש לו מאהבת בעבודה, מספר מאהבות קבועות בשלושה ערים שונות וכמה בנות ״על הדרך״. בשל גלי עצב וכאב לב מן הפרטים הקשים שעלו במיילים ובעקבות אירועים שונים מולו חליתי בגופי ובנפשי. התעמתתי עמו והוא לא הניד עפעף. חרף המיילים הברורים המלמדים על כך שהאיש היה עסוק משך כל השנים בהם הינו נשואים באיתור ״כלבות״ ושפחות , ולמרות שחלק מהנשים שאותם אני מכירה היטב- הכחיש ברוגע. הבכי והכאב שלי לא הביאו לשום תגובה מעבר לאמירה כי הוא חי עמי ומנסה להצליח בבית ובקריירה שזו הצלחה של שנינו. מעבר לכך, אני התמוטטתי וכמובן הוא מתנהל כרגיל. הוא טען כי הפסיק את ״הפעילות״ . שוב זהו משבר רביעי על בסיס גילויים דומים אשר הביאו כמעט לגירושין פעמיים ולפיוס לאחר ששכנע אותי כי הוא משתנה בגלל הילדים. כעת , באיחור רב אני מבינה על מה נפלתי. השאלה שלי היא כזאת: א. האם אדם כזה הוא חסר תקנה? הוא מסרב להודות שיש בו משהו ״לא נורמטיבי״ ב. בתוכי ובגלל סיבות חברתיות איני יכולה בשלב הזה לפרק את המשפחה - האם יש השפעה לא מורגשת על הילדים? ( הוא מאוד נחמד איתם והם מתים עליו) ג. איך לשמור על שפיות עם אדם כזה? מה הפעולות / ההתנהגות שבה אני יכולה לנקוט על מנת שאוכל לשמור על עצמי מהשפעה שלו מקרה מרגיש כזה. תודה

לשאלתך הראשונה: לטנגו נדרשים שניים, כדברי הפתגם, וזה אומר שבמהלך השנים ההתנהגויות של שניכם די השתלבו זה עם זו. הציפיה שלך שהוא ישתנה אינה מבוססת על כלום. התנהגות מקבלת כיוון חדש עקב חיזוקים או סנקציות. כיבושים חדשים (שלו) הם חיזוק מצויין, ומהכיוון שלך אין סנקציות (ראי את שאלתך השניה). הציפייה לכן היא מה שהיה הוא שיהיה. לשאלתך השניה: סביר שההשפעה על הילדים מורגשת. אם את 'סמרטוט', ואם האבא 'בוגדני' - זה מחלחל ומייצר הרבה פוטנציאל שלילי אצל הילדים, לכשיתבגרו. לשאלתך השלילית: ניתוק מגע. או במסגרת הנישואין, וזה ע"י בניית זהות אישית וחברתית שאינה תלויה בו, או - וזה עדיף, ע"י סיום הנישואין. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום.אני בת 31 בת בכורה להורי.אימי מאז ומתמיד התייחסה אלי כמובן מאליו ואפילו כשהייתי ילדה קטנה דרשה ממני התנהגות ואחריות של מבוגר. מעולם לא היו רוך או חמלה. בשנים האחרונות אינני מסוגלת יותר לשאת את הזלזול התמידי בו מתייחסת אלי. תוייגתי במשפחתי כאדם בעייתי ומוזר וכך מתייחסים אלי כל הזמן.גם אחיותי למדו ממנה לדבר אלי בזלזול וזאת למרות שלאורך השנים עזרתי לכולם המון במישורים שונים. למה חושבות שאני מוזרה? בגל דברים כמו שאני מקפידה לחלוץ נעלים בכניסה לבית או לשטוף ידיים לפני האוכל.בקיצור-סתם היטפלות.ניסיתי מספר רב של פעמים להסביר לאימי את תחושותיי אך היא ממשיכה לזלזל בי ופוגעת בי עד עמקי נשמתי. היא עוד מגדילה לעשות וכועסת עלי אם אני מעירה על משהו שביקשתי לכבד בביתי שלי או מעירה על כך שזה פוגע בי. אני אדם רציני,קרייריסטית עם קבלות להצלחה,נשואה ואמא, וכאמור הצלתי את אימי ממשברים לא אחת. לכן המכות כואבות שבעתיים. ויתרתי על הרבה אפשרויות למען משפחתי ואני אבודה לאור סטירות הלחי המצלצלות האלו. אציין כי היא כן עוזרת לי עם בני למסםר שעות בשבוע ולכן חושבת שהיא בסדר גמור. לעיתים אני חושבת שהיה לי יותר קל בלי העזרה וגם בלי הזלזול שבה איתה. מה לעשות אם לדבר איתה לא עבד? תודה

שלום לך, נשמע שהקבלה של אמך ושל שאר בני משפחתך מאוד חשובה לך. איכשהו, זה מוחמץ כל הזמן, ואת מרגישה לא מוערכת, מוקטנת, לפעמים נמחקת ומושפלת. הכאב והכעס גדולים עוד יותר, מכיוון שאת מרגישה גם כפיות טובה מצדם, נצלנות אולי. תחושת העוול היא גדולה, ואני מניחה שבלי שתעשי שינוי של ממש, התחושות שלך לא ישתנו. לדבר לפעמים לא עוזר, צריך להכיר בכך. ואז הדבר המתבקש הוא ליצור מרחק, בעיקר רגשי, כדי שלא תהיה להם כזו השפעה אלייך. מידת ההשפעה כמעט ולא תלויה במה שהם עושים, אלא בכמה את מוכנה לקבל את ההשפעה. מובן שזה לא פשוט. אני חושבת שהתקווה שלך שמתישהו תצליח לקבל הכרה והערכה, משאירה אותך צמודה, לא מוותרת על הקרבה, על אף שלרוב, היא מכאיבה לך. יהיה עלייך ללמוד ליצור מרחק. אולי פיזי קודם ( למשל, לוותר על העזרה בבייביסיטר), ואחר כך גם רגשי, עד שתרגישי פחות תלויה. אני לא מתכוונת לניתוק כמובן, אלא רק ליצירת מרחק מסוים, שמתוכו תוכלי להתחיל לגלות באמת, ולא רק על סמך הקבלות שציינת, שאת באמת שווה וראויה, גם בלי ההכרה וההערכה של בני משפחתך.

שלום כולם אצלי במשפחה נמצאים במלחמה אחד נגד השני. אני נגד אבא שלי והאישה שלו, אחרי שהיא טרחה לאיים עלי שתרצח אותי, והוא תמך בה. ואחרי שהם החליטו שאני גנבתי את הרכב שהם נתנו לי לתקופה מסויימת (יש לי רכב אחר משלי). ואחרי שעשיתי להם טובות משך חמישה וחצי חודשים (סיפור ארוך..). אחותי נגד אמא שלי, כנראה בגלל שאמא שלי איחרה לארוחת הצהריים, ובהזדמנות אחרת לאירוע של הנכדה. אח שלי נגד אבא שלי, כי זה ככה כבר מזמן. אני נגד אחותי, כי היא חלאה, ואחותי נגדי - מאותן סיבות. אמא שלי נגד אבא שלי, בגלל שהוא זבל נצלן ותכמן. ואח שלי נגד אחותי, בגלל שהיא אגואיסטית. כלומר, נוצרו שני מחנות: מחנה האור: אני, אמא שלי ואח שלי. ומחנה החושך: אבא שלי, השטן שהוא חי איתה, ואחותי (מפלצת לא פחות קטנה). המשחקים האלה מתנהלים כבר שנים, אבל עכשיו נוצר מצב ממש קיצוני. כי עכשיו אף אחד לא משלים עם אף אחד. נמאס לנו ממחנה החושך. מהרוע שלהם. כמה אפשר לסבול את החארות האלה ? קיימות סוגיות ירושה, אבל מעבר להן יש את בעיית הדיכאון. איכשהו כל מה שקרה הצליח להעכיר את מצב הרוח שלנו (אני ואמא שלי), לתקופה ממושכת. אני החלטתי שאני לא חוזרת יותר ליצור קשרים עם מחנה החושך. גמרנו. הסיפור הזה נגמר. סופית. לא צריכה להיות בקשר עם יצורים שמאיימים לרצוח אותי. שכל מה שהם עושים זה רק לנצל אותי, לשקר לי, להעליב אותי, לספר עלי סיפורים מגעילים לאחרים, ולהפלות אותי לרעה. וזה לאורך שנים. אבל מעבר לכעס זה פשוט מדכא. איך הם מעיזים להתנהג ככה ? ועוד להתבצר בעמדה שלהם ולא לזחול אלינו עם בקשות סליחה. ואין שום דבר שאפשר לעשות חוץ מאשר להשלים עם המצב. אבל הדיכאון הזה לא עובר. חשבתי שזה ייקח כמה ימים, ואחר כך אני אהיה בסדר. אני אשכח. אבל זה לא עובד. העלבון גדול מדי. בעיה נוספת זה האחיינים. לאחותי יש שלושה ילדים, וכרגע הם לא בקשר לא איתי ולא עם הסבתא שלהם. אמא שלי במצב רוח די רע מהקטע הזה, והיום היא התקשרה לאחותי, למקרה שהילדים יענו, וכשהיא ענתה, אמא שלי ניתקה לה את הטלפון בפרצוף. מה שכמובן יגרום להמשך המלחמה. אחותי, דרך אגב, נשמע במצב רוח מאוד טוב. מה בכל זאת אפשר לעשות ?

שלום עננית, מחנה אור ומחנה חושך. נשמע חד משמעי. טובים מול רעים. מנסיוני עם קונפליקטים - פעמים רבות יש גווני ביניים. את שואלת מה אפשר לעשות, אבל כותבת שאי אפשר לעשות כלום. נסו לחשוב על פנייה לתהליך גישור. זה אולי יכול לסייע גם בענייני הירושה. אודי

אני מצטערת שאני מתעקשת.אבל לא דיברתי על ציפיות של הורים המתנגשות עם רצונות הילדים.זו רק הייתה דוגמא כדי להגיד לך שככה זה בעולם האמיתי.ורציתי להמחיש לך למה כוונתי כשהפניתי את הדוגמא אלייך.כי את מבחינתי מייצגת את "אלה" הנחשבים למוצלחים ומצליחים .ואת ודאי יודעת זאת וחושבת כך בעצמך.האם אף פעם לא חשבת על מישהו או אמרת על מישהו שהוא מאד מצליח? שתינו יודעות שכן.ואני לא יודעת למה העברת את זה למטופלים שלך והרחקת אותי ממה שאת האמיתית חושבת.אף שאני מניחה שזה מה שפסיכולוגים עושים גם בטיפול.שמים את עצמם על "מיוט" ונכנסים לתפקיד המתאים לצורכי הטיפול/מטופל. (אמא מניקה,אבא תובעני,בן זוג נצלן,ועוד ועוד...). אני מקוה שאת עדיין יכולה לחבק אותי.זה נחוץ לי. מה שכתבתי כאן, וקודם ,אינו סותר את העובדה שאני מעריכה את נוכחותך תמיכתך ודעתך וזקוקה להן.להיפך.... לצערי אני באמת מחפשת רק בחוץ.אין לי בפנים.

יקירה, החיבוק עדיין בתוקף :-)) בעולם הפוסט מודרניסטי, כבר אין הרבה נכון ולא נכון, אין הרבה "ככה זה", ואין אמת אחת. כבני אדם (בעלי חיים חברתיים מובהקים) אנחנו מתקיימים *לעולם* בתוך הקשר חברתי, ומתנהלים עפ"י חוקים כתובים ולא כתובים. כמו שרחל כתבה לך נכון, יש אנשים "מצליחים" שלא ביקרו מעולם באוניברסיטה, ולעומתם יש רבים אחרים, משכילים עם תואר והדר, שאומללותם זועקת לשמיים. בוודאי שגם אני מסתכלת לפעמים בקנאה על אחרים, אבל נדמה לי שהצלחתי לאלף את הנטייה הזו, ולשמוח ביש. דברי כולם מכוונים, אגב, אל הבפנים שלך, אולי בגלל חיבתי היתרה לקסמו של הלא-מושלם. שלך ליאת