לד"ר ראובן מגריל

שלום אורנה, כזכור, אני זו שנחלה טיפול פסיכולוגי מחפיר והסתיים בכי רע. אני זוכרת את עצתך האדיבה לעזור לי למצוא אולי טיפול אחר, ותודה! רק רציתי לשתף, שאני קוראת קצת כאן לאחרונה...ופשוט מתמלא בקנאה, על כל הטיפולים על אף שייתכן כי לעיתים קשים, הם נשמעים שיש שם מטפל/ת עבורם ואיתם. אני לא מסוגלת להתגבר על מה שעברתי, על סוג הקשר, על כל העלבונות והאמירות שעדיין מלוות אותי ברקע. על המשבר החצי פסיכוטי שהגעתי אליו...ובעקבותי, נותרתי מוכה בהפרעת חרדה ופוסט טראומה (רגעים דיסוציאטיבים קלים כמזכירים את הסערה הפסיכוטית), סוג של דכאון, אולי דיסטמיה. אני כה אבודה והפנמתי את העובדה שיש מצבים בחיים שנשארים כרוניים, ללא רגעי הקלה. אני רוצה להוסיף, שלא אחת כשהתייעצתי בפורומים ואילו אפילו פה...נאמרה לי תגובה כ"כ לא רלוונטית שאף הכעיסה אותי עד מאוד...שלא בטוח שההדרדרות מצבי הנפשי בא בקשר ישיר עם הטיפול. ידוע ולא מהיום, שאומנם ואם קיימת נטיה לדכאון היא עלולה להחריף, להעמיק ולהדרדר בשל טיפול לא מקצועי (אני לא המצאתי עובדה זו). ואני יכולה לחזק אותה בכך שממרום שנותיי (34) כאשר 3 ואולי 3 וחצי שנים אני לא חוזרת לעצמי מאז המשבר...אני יכולה לאמר שמעולם, לא הגעתי למצבים נפשים כאלו שגמרו וכילו את כל כוחותיי הנפשיים. אני באמת לא יודעת איך ועד כמה ניתן לעזור לעצמי, ניסיתי מס' טיפולים תרופתיים שלא הועילו, היה נסיון לטיפול פסיכולוגי אחר וכנראה שאני כבר לא שם. אני מתלבטת אולי ביחד אתך, על הדרך שכדאי לי לפנות אליה...האם שווה לנסות אולי טיפול התנהגותי קוגניטיבי שמעולם לא ניסיתי והוכיח את יעילותו הרבה במצבי דכאון וחרדה. קשה לי עם הידיעה, שנכנסתי אדם אחד לאותו טיפול ויצאתי אדם אחר לגמרי ממנו, וכמובן שלא לטובה. אני לא מסוגלת למחול לעצמי על כל אותם הרגעים בהם רציתי לעזוב,,,ונשארתי..כמו מפגרת...ואולי בשביל לרצות אותה, להיות אני שם בשבילה (עד כמה שזה נשמע מגוחך), ולהבת הכעס שלי לא מפסיקה לבעור, מהסיבה שהיא ככה בהפקרות משוועת...ובחוצפה שלא תתואר...הפנתה לי את העורף ובתחושה אף טרקה את דלתה. קשה לי המסקנה שהגעתי אליה...שכנראה והייתי כה שנואה עליה, היא ראתה בי את תמצית השנאה...שום דבר מעולם לא הסב את פניה, בחיוך, במחווה של הוקרה והערכה. רק עוינות, שליליות, תוקפנות...פשוט לא יכולה להסיר מעצמי את התחושות הקשות הללו. כמו טפיל שאני לא מצליחה לנקותו ולהסיר את ליכלוכו. נפגעתי כנראה נרקסיסיטית (אין לי דרך אחרת לתאר זאת מלבד להשתמש במינוחים פסיכודיאגנוסטים, ואולי בהמשך אליה ושלה). האם יש מצב לסחוב פגיעה זו למשך ועד שארית חיי?? אני כועסת על עצמי שלא מצליחה לגבור על פגיעה זה... תודה יצא קצת ארוך, סליחה. כרמית

שלום כרמית, אני מרגישה את להבת הכעס והפגיעה שממשיכה לבעור, גם אם את מקפידה להשתמש במונחים אבחנתיים כאילו לא-אישיים. זו אחת הסיבות שמובילה אותי להציע שוב שתחפשי גם בשבילך את היד המושטת האישית שלך. אין זה אומר שהטיפול לא יהיה קשה (למעשה, אפשר לדעת מראש שטיפול שיכיל את להבת הכעס והייאוש שלך יהיה קשה), אבל הוא בהחלט עשוי להועיל. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא אופציה טובה לבדיקה. בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, חשבתי ...ואת יודעת מה?! באמת שפסיכולוגיה אינה מתאימה לכל אחד. ואולי לא כדאי לנפנץ בה כבמטה קסמים. אני אישית, נפגעתי מהמטפלת ולא בגלל השלכות או שיחזורים או תאוריות פסיכולוגיות כאלו ועד מחר...אלא, כי ייתכן "ונפלתי" על משהי בלתי כשרה ובשלה לטפל, בשל מוגבלויות שלה, וחוסר האמפטיה, הריחוק, הפטריונות...הספיקו למשך גלגול חיים אחד. אני לא מבינה מדוע אני הייתי צריכה להיות כר להשלכות שלה עלי (העברה נגדית, אתם קוראים לזה לא?!). מספיק הייתי נבונה ויעילה בחיי, לא היו לי בעיות בינאישיותיות ואישיותיות כאלו שהצריכו טיפול מלכתחילה. אני אומר לך אם מה קשה לי- מאז הטיפול ועד היום....אני מחפשת מישהי ודווקא אולי באינטרנט (שלא מכירה אותי) לבוא, ולהתוודות ולומר - כן, כרמית...יש בעיות נפשיות כאלו ואחרות למטפלים ולפעמים הם אם לא מקבלים הדרכה, הם מזיקים מאשר מועילים...וממש לא בגללך...את לא אשמה כלל, ובאמת אין בך שום חלק שאחראי למצב שנגרם (על אף, שהפסיכולוגיה מאוד אוהבת לפזר אחריות שווה). וכן, לא הכל היה זה הזלכות שלך שאת עשית על המטפלת. אמרתי לה דברים שלעיתים, נשמעו פחות נעימים לאוזניה, בדבר הקושי שלי להיות מטופלת שלה....ואת יודעת מה היא אמרה לי?! את יודעת איך היא תקפה אותי בכעס!!!! בקול פטרוני ומתנשא- "הכל אלו הם השלכות שלך בגלל חסכים מהילדות". נו, באמת...אורנה אני שואלת...גם באתי אליה כמו ילדה טובה, גם שילמתי בעקביות, גם הייתי מטופלת אידאלית ומופתית...לא מגיע לי לקבל סליחה אחת ממנה????? תאמרי לי את, שהיא לא חוצפנית אמיתית...לבוא ולומר לי ...שעכשיו אני מחוברת יותר לעצמי (כשאני על ערש דווי כמעט, עם כדורים וכו'...). אז תפסיקו אתם הפסיכולוגים- תמיד ללא יוצא מן הכלל...לשמור אמונים לקולגות שלכם. גם אני בנאדם, צובטים אותי אני נצבטת, גם אני נפגעת. ציוץ אחד ממנה לי קיבלתי מעולם לאחר שפיקרה אותי ועוד המשיכה לדרוך עלי. ואני "בחוכמתי" פניתי מיד לקבל אוזן קשבת מבת משפחה, ולא פחות ולא יותר פסיכולוגית קלינית בחייה...ומה את חושבת...אפילו בת משפחה, שאת מצפה שתהיה קודם אנושית ואתך אל כל השנים שהיא מכירה אותך, על כל האהבה שנתתי לבנה, לאחיין שלי. מה את חושבת?! שהיא היתה איתי לטובתי, בכאבי או שמא- היה קשה לה לשמוע את הדברים הללו, ולחשוב שטיפול פסיכולוגי יכול לעורר כזה נזק, ושאין בה יותר מדי תועלת. והמצחיק הוא, שהיא כל הזמן בכלל היתה תקועה בראש שאני מצפה ממנה לטיפול בעוד שבסה"כ חיפשתי קירבה וחמימות משפחתית. אז אנא, תפסיקו להיות כאלו מתחסדים, נכון שאני עושה כרגע הכללה, אבל גם אתם! תבדקו כל מקרה לגופו- את יודעת, תמיד יש יוצא מן הכלל! חג שמח ושוב תודה