בדידות

גרושה מזה שנתיים ערב חג ומרגישה כל כך לבד. הנסיון שלי מהגירושים הוא המפגש האכזרי עם הסביבה . התחושה מתחדדת בחג. החברים שכל כך בטחת בהם ושאת צריכה אותם אינם. הם עם המשפחות שלהם. לא חושבים איך להקל ולו במעט את תחושת הבדידות בערב שכזה. אפשר להסיק מכך שהם לא חברי אמת ומסקנה זו מעצימה את הבדידות. הילדים אינם מבינים הם רואים שאמא עליזה אך בפנים אני כל כך בוכה.

יגעת ומצאת תאמין זה לוקח זמן ליצור מעגלי תמיכה חדשים אבל אם הולכים באמת ובאמונה - מוצאים

"כבר ערב, העיר אורותיה הדליקה, צמרות אשליה הסמיקה, כן, חג יש בעיר ואני כאן מחכה לצעדך." שלום מיכל, תרצה אתר, שידעה צער ובדידות מהם, כתבה את השיר העצוב הזה, שמדבר בדיוק על הפער בין הציבוריות החוגגת, לעצבונו וכאבו של היחיד. איכשהו, יצא לי לחשוב אתמול, מול אורותיה של עיר, שכל חלון מואר הוא ניסיון קטן לגרש את העצבת, את הבדידות, את החולין. אני חושבת שמה שאני מנסה להגיד, זה שהחוויה שלך משותפת לאנשים רבים, ושהחגיגה שם בחוץ, נראית - כנראה - חגיגית במיוחד בעיקר כשמביטים בה מן הצד. הלוואי שהחג הבא יהיה רך יותר אליך. ליאת

ליאת, אתמול, במשך כל הערב, התנגן לי השיר הזה בראש. הוא מזדמזם אצלי בכל ערב חג, גם כי הוא מושמע אז המון, אבל כמובן שלא רק... :- ). איזה שיר יפה... מניחה שאת יודעת שהיא כתבה אותו לאבא שלה. חג שמח לך. וגם לך מיכל. הלוואי שזה יהיה החג האחרון בו תרגישי בדידות. יעלה