לא מגיע

"לכל אחד מגיע סיבוב כזה (של מגע מערסל), לפחות פעם בחייו, ככה זה אמור להיות, בדיוק ככה"... בערך כך נכתב טיפה למטה... מחשבת הקשר של אכולת קנאה שכמותי, וכמובן שלא נגד מישהו כאן, חלילה, אבל ככה מרגיש לי, שמעולם, מעולם לא היה שם מישהו ששמע בשבילי משפט כזה. גם לא באיזה טיפול, אף טיפול, אפילו הטוב שבהם, ובוודאי שלא אני בשבילי. הייצור המתועב, המתעב הזה... יודעת שכאן זה מתחיל. יודעת. והגבולות שלא נדע. בטיפול נאמר שלא היו מוכרות רמות כאלה של שנאה עצמית אצל אף אחד אחר (ייחודיות או לא?...) הרבה, הרבה ניסיונות לתקווה לחופש, לבחירה חופשית, אבל תמיד יש שם מישהו ש"מחזיק בביצים" ומסובב חזק. הכי חזק. אול זה טיים ובכל הכוח. כל כך הרבה של רק לבד ורק זה וכל-כך הרבה שנים. אפשר למצוא את האחריות שלי, אבל היא נעלמת. פשוט נעלמת. לא איחלתי לאף אחד מאום (זו קללה מבחינתי), גם לא לאדם היחיד שמדבר איתי, גם לא ההיפך. בכיפור לא סולחת. לא נסלחת. מצטערת. לא תדעו איך לגעת. כשככה כואב לא מתקרבים ולא נוגעים. אסור.

גם אני עד לא מזמן הייתי "אין אני" לא ידעתי איפה אחרים נגמרים ואיפה אני מתחילה. אף פעם לא היה מי שיערסל וגם לא היה מי שיעורסל. פשוט לא היה... בעטתי חזק בכל מי שרק הביט לעברי. לא נתתי להתקרב ולא לגעת. שנאתי אותי בכל הכוח. חמש וחצי שנים בטיפול. ארבע מתוכן היו רק הכנה. הגעתי ושתקתי. בעטתי. לא נתתי להתקרב כי פחדתי. פחדתי ממה שהיא תמצא שם מהגועל... לא נתתי לעצמי להרגיש כלום כלפיה לא ממש ספרתי אותה. אבל היא לא ויתרה... ובחודשים האחרונים פתאום קורה לנו משהו מאוד חזק. שקודם לא יכלתי לדמיין אפילו שיגיע. היא נותנת ואני לוקחת... היא מערסלת (קודם היא לא יכלה כי לא נתתי) ואני מתערסלת... תחושה שלא הכרתי מעולם. הכל חדש פתאום. ואני יודעת שברגע הכל יכול להשתנות שוב. זה כל כך עדין עדיין... אבל מה אני רוצה להגיד בזה? רק שזה יכול לקרות... אם לי זה קרה... זה באמת יכול לקרות.

רשת מתוקה מתוקה, נעים לקרוא אותך :-) לפרטיו ונימיו ועל חרדותיו (גם לא הרשיתי לי לעצום שתי עיניים מעולם...), איך תלוי על בלימה וקצת יציב בכל זאת... מאחלת לנו, שהקצב ישתדל להיות כמה שיותר מדויק ושומר. את יודעת, כמו ש...אפשר ויוצא... אם... התנצלות לי. לך. לכולם. 'אין אני' בערך כפליים ממך בגיל. זקנה כרונולוגית, אבל אחת כזאת שהטיפול הביא לשלבים טרום עובריים, אי שם לשכבות העמוקות הרמוסות... באה מעולם מאד לא מוכר. גם לחברים שכאן. רושמת פה לפעמים, לעתים רחוקות ביותר מפרה את הנדר ומתירה לפתוח הודעות חדשות, אבל מזמן לא קיימת, מוחרמת ע"י עצמי וללא שם. לא הייתי צריכה להניח את כאבי כאן. יש לי סיבה להתבייש שכך עשיתי. מגעיל משהו. לא יודעת מה בקשר לתקווה. לפי שעה, יש כמה נסיבות מציאותיות מכאיבות. סתם הרגשתי שאני לא מצליחה לנתק ממני איזה משהו בלי סיכוי. לילות מוטרפים. מתחננת על חיי לאחרונה. מגעיל. לא חשוב. לא מכירים אותי באמת. אולי יבוא יום ואכתוב את הסיפור שלי היכנשהו. שירו של אהרון שבתאי "אהבה" נפתח באלה השורות: "מה היה הייאוש אם לא נפתולי האמונה? ..." אז, בתערוכה, לא מזמן, השיר היה תלוי בענק אי שם ברחבי העיר הגדולה. שיר מאומץ שלי. ואני לא ממש בנאדם של שירים... או בכלל. רשת יקירה, בהמשך לדברים שרשמת למטה, וזה יישמע כמו פיתוי אולי... לתת מקום לילדה עכשיו, אח"כ, תמיד, אפילו שנראה לך מאוחר, יפתח מקום למישהי יותר גדולה וחזקה יותר בעתיד... את במקום טוב, ואת חכמה כל-כך ויודעת. זה כנראה נכון לגבי כל גיל. בילט אין בכל אחד מאיתנו. ויעלה כתבה את זה הרבה יותר יפה...

תשימי לב לקשר בין מגיע ומגע, בין לגעת ולהגיע רק אנחנו יכולים ליות את הרגש הזה ש"הגענו" אפילו לרגע, בתוך עצמנו, ומשם להמשיך לבנות ואהבת לרעך כמוך, זאת כל התורה אנחנו מחוייבים לאהוב את עצמנו על מנת להבין מה זה לאהוב אחרים בהצלחה

אפשר גם אפשר להבין מה זה לאהוב אחרים-וגם לאהוב ואפילו מאוד,מבלי כל קשר לאהבת עצמך.

'אין אני', רשת, או אולי בכלל דניאל, (משתרבבת בזהירות, לא רוצה לקטוע את הדיונים היפהפיים שהשתרגו להם כאן) אני נפעמת ממה שהוצת כאן באור יקרות של ערב החג השני. בתלמוד בבלי, מסכת ראש השנה נכתב- "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח - על התבואה, בעצרת (שבועות) - על פירות האילן, בחג (סוכות) - נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה, וגזר דינו שלו נחתם ביום הכיפורים". בין רעיונות היסוד של ראש השנה ישנה גם הקריאה לבחירה בין טוב ורע, המשאלה להרמוניה בין אדם לאדם, והקריאה לתיקון ותשובה. נעים לי למצוא את הפורום משמש אכסניה לרעיונות ברוח זו. שנה טובה ליאת

שנה טובה והיי ברוכה

ואם כבר, אז לכבוד החג (החל משורה שלישית) http://jnul.huji.ac.il/dl/talmud/bavly/showbav1.asp?mishnanum=1&pereknum=018&masecet=19&mnusriptnum=461&p=1&masecetindex=8&perekindex=15&numamud=1&manuscriptindex=3&k= ליאת, יעלה, לילך ורשת יקרות וכולם - הנה האיחול שלי, (לעצמי בעצם, ומי שרוצה ייקח גם...) סוף סוף מצאתי מה יתאים לי לרגע - מאחלת שנה של סובלימציה. מציאת נתיבים מעודנים ורכים יותר, הרסניים פחות. לוקחת את האיחול הזה איתי ולאיש אחד ההוא, לעבודה הקשה שלנו. אולי זה מה שיאפשר סוף סוף גישה, מגע, לתת-לקבל... ואולי דיברתי שטויות, וכלל לא בטוח שכל זה יוכל להתאפשר לי בנסיבות הנוכחיות... אבל ככה יצא לי... אדוארד מספריים שפוחד פחד מוות. פחד מוות (בכינוי יחיד בשרשור הנוכחי - 'אין אני')