ביקור מולדת :-)

אין לי שום דבר מעניין או חשוב לרשום סתם, מתחשק לי להיות כאן קצת.. אני כל כך עייפה ממסדרונות ומראות ביה"ח מאנשים עם אינפוזיות במעליות, ממיטות חולים שועטות, מבני משפחה (שלי ושל היתר- בתוכם אני..) שממתינים. ממתינים ממתינים ממתינים. ואין מה לעשות, ומוטב להתיידד עם הזמן במקום לטפס על קירות, אבל לפעמים העיניים כבר עייפות מהעולם הזה שבביה"ח. הכל חוזר על עצמו, שוב ושוב. האנשים אולי מתחלפים אבל זה לא משמעותי- רובם דומים, וחלקם הם אני ובני משפחתי. זה מוזר.. זה עולם אחר, שם בביה"ח, והמעברים, ממנו ואליו בחזרה, יוצרים תמיד איזו צרימה או חריקת שיניים קלה. השבוע יצא לי לצאת לכמה שעות בחזרה לעולם שהייתי משוקעת בו לפני כל סיפורי ביה"ח.. לא יכולתי לעשות כלום וגם לא להבין מה לעזאזל אני עושה שם ולא בביה"ח. הרגשתי כמו רוח רפאים. שקופה סהרורית וטרוטת עיניים. ואני בסדר גמור. באמת בסדר. מתפקדת לגמרי, לא דואגת יותר מדיי, מעבירה את הזמן מתוך אמונה שלמה שיהיה בסוף בסדר. ובכל זאת- כשאני לא שם- בביה"ח- אני נורא נורא עייפה. מבפנים. מחפשת את חדרי הבית הקטנים כדי להצטנף שם על הרצפה באין מפריע ולעצום רגע עיניים. ויש לי רגשות אשמה סביב ה"חופשות" הארוכות שלקחתי מעיסוקיי הרגילים כדי להיות כאן בבית ההורים, וכשאני מתחילה לשוב אליהם בחזרה, יש גם רגשות אשמה מהכיוון השני- שאני לא מספיק עם אמא. לא התכוונתי לכתוב הרבה- רק לומר שבא לי להיות כאן קצת, ותראי מה קרה :-) .. חמק קצת יותר משתכננתי אבל זה לא חדש בעצם. אני בסדר גמור. באמת. אני באמת בסדר. (קצת משונה שכל כך מהר הסתגלתי.. מניתוח לניתוח אני משתפרת- לומדת להתמודד עם זה טוב יותר). טוב- אזוז לביה"ח שוב.. נעים שאת כאן. לילך.

לילה טוב לילך, תודה שאת משתפת. רק מי ששהה מספיק זמן במסדרונות הלבנים ההם, מכיר את היכולת הפלאית הזו לנוע בין מרחבי קיום שונים, המוציאים זה את זה איכותית, ולשרוד. כשאנחנו שם - אין עולם מלבד הש?ם, וכשכאן - נעלם ה'ש?ם' כלא היה. תראי כמה מהר חוזר ומגיע ה'כאן', שמקבל חריפות וחגיגיות שלא היו בו קודם. נצלי את השבת למנוחה, את זקוקה לה. הרבה בריאות וכוח ליאת