ויתור בלתי נסלח?

לא הצלתי את החתולה. ראיתי אותה היום באיזה רחוב רחוק ליד הפחים. ליד הכביש. גורה בת בקושי שבועיים. רק פקחה עיניים. לבד לבד. בדקתי שהיא חיה בכלל. היא חיה ושורדת עדיין. עמוסת פרעושים ונמלים. העורבים חגים למעלה בשמיים. לא נתנה להתקרב. אבל אני יודעת איך. יודעת. אז התקרבתי. לקחתי אותה ושמתי בחצר, בצל. אולי במקרה אמא שלה שם, ואולי לא תזניח אותה כי מגע יד אדם היה בה. אשליה גמורה. אבל אולי מישהו יראה ויציל. בספק רב מאד. וכל הקטע הוא שאני יודעת להציל, ואני יודעת לגדל, ועשיתי זאת פעמים רבות המון. אבל בחרתי להשאיר אותה שם ולא להתחיל מסכת טיפולים חדשה. אני מגדלת חיה חולה מאד משל עצמי, בקושי מגדלת אותי ופשוט אוזל לי הכוח. כל החיים הצלתי. ניסיתי. בעלי חיים. ילדים. רק אותי לא. וגידלתי אמא חולה כל-כך. ואני קטנה כל-כך הייתי. וקרו דברים גרועים כל-כך. הותשתי מלגדל חולים... כן, ראיתי והשארתי את הגורה שם. לסוף מר. אשמת סבל העולם על כתפיי תמיד. מגע ידיי מסב מוות. יודעת שזו לא אמת, אך זו התחושה שמקננת בי ולא מרפה. גורת חתולים קטנה. יהיה לי עם מי לדבר על זה והדברים ימתינו בסבלנות למועדם.

שלום לך, ראשית, טוב שיש לך עם מי לדבר. ובכל זאת, מאחר ושיתפת כאן אני רוצה להתייחס. יום יום אנו נתקלים באינספור מצבים קשים, בין אם של אנשים או של חיות. לרוב, כפי שאת תיארת קשה לנו להתעלם ממצבים המזכירים לנו את עצמנו, למשל חתול נטוש. ובכל זאת שמעתי בדברייך רגישות רבה, אולי רבה מדי, שאינה מאפשרת לך להתעלם לעיתים כדי שתוכלי לתפקד בחיי היומיום שלך. בעיניי אם תוכלי למתן מעט את הרגישות שלך, בלי לאבד את היופי שבה, אך עם יותר סינון ואיזון תוכלי להתמודד טוב יותר עם העולם. עם פחות תחושת סבל ואשמה. דרור