לילה

אני עייפה מאוד ואין לי חשק לכלום.. כל היום אני ישנה, מתחמקת מללמוד מתחמקת מהכל. אין לי חשק לדבר עם אף אחד כמעט.. מבודדת את עצמי.. מתחמקת מחברה, מתחמקת מקולות, מתחמקת ממילים אני עייפה.. ובפגישות עם המטפלת אני מחייכת. לא משמחה, ולא כי אני שמחה במיוחד לראות אותה...זה סתם חיוך כאילו הכל בסדר. אני לא כל כך יודעת מה יש לי. אני גם שוכחת כל הזמן.. מתחילה משפט ולא זוכרת מה רציתי לומר, מגיבה לשאלה אבל באמצע שוכחת על מה אני מדברת ולמה אני עונה. שוכחת לגמרי. אני מנסה לדמיין איך הייתי יכולה להיות עם המטפלת שלי אילו הייתי מצליחה לשתף אותה יותר, אבל מתביישת להיות כך. להיות חלשה כל כך. מפחדת שתנצל את זה איכשהו. שארגיש נמוכה יותר ממה שאני מרגישה ממילא. אני פשוט עייפה.. זה כלום. יעבור לי..

צל יקרה, לא נשמע לי ש'זה כלום'. הלוואי ותרשי לעצמך לבטא מולה את התחושה האותנטית ואת חששותייך האמיתיים. האם תוכלי להבין שנגיעה בכך, בייצוג שיצרת מולה של החוויה הפנימית שלך (חוויה בה אנשים מתאכזרים, נוטשים, משתמשים לרעה, מקטינים), היא הדרך להתמודד ולשנות? שיהיה קל, אורנה

אורנה, אני מרגישה נכה.. אם רק היה קל יותר עם הגברת שלי זה כמו מאבק הלוואי שיום אחד אצליח קצת יותר בנתיים אי אפשר לזרז.. תודה על המילים החמות שלך, גם כאן וגם למעלה את עוזרת לי תודה