טרגדיה

ייאוש כבד מאוד, חוסר טעם ועניין בחיים מזה הרבה מאוד זמן. טיפול פסיכולוגי קשה כושל ללא אמפתיה הביא אותי למצב זה. תאמינו לי , לחזור לאותו אדם שהייתי , מלאה בשמחת חיים, רצון לעשות, להנות, ליצור, להתקדם ...אני לא אהיה כבר לעולם יותר. משהו עמוק בי נשבר ואבד ואתו התקווה ...אני לא מאמינה שאלו המילים שיוצאות מליבי. אבל זו האמת. ואני בסה"כ בשנות השלושים לחיי עם לב שנכמר ומח שנשרף בפסיכוזה. היו בי הרבה כוחות פעם..כוחות שלא אופייני לכל אדם שגדל בצל עצמו. אבל הכוחות אינם ולא ברור לי לאן. זו לא אני יותר, זו משהי כבדה, מיואשת עד העצם, כיליתי הכל במחשבותיי עד אובדן. התאבדות רגשית, ככה קראה לזה פסיכולוגית ששמעה את אשר עברתי ועד היום אני לא יודעת לענות על השאלה, בשביל מה? עבור מי? אין כל משמעות. לראשונה בחיי, אני נתקלת בתובנה..שלא תמיד קורים דברים בעלי משמעות. לעיתים, יש טרגדיות, עצובות ומיותרות. ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי...מצד אחד, התאבדות עלתה במוחי, הרי מה הטעם להעביר כך את כל חיי ומאידך, החיים יקרים מדי...מקבלים רק הזדמנות אחת לחיות. אז מה עושים? המחשבה שנותר בי ליקוי אולי ודכאון כרוני, ע"פ הפסיכאטריה...לא מעודדת במיוחד. זאת אומרת, שכל מה אעשה לא יועיל באופן כזה שיהווה שיפור משמעותי. והספק אוכל אותי, לא ידוע, אין רנטגן שיכול לומר עם יש ליקוי קטן ומהו, שכ"כ מגביל לחזור להרגיש חי?. נאמר שאין לי לקוי אבל למה אני מרגישה שההדרדרות הקוגניטיבית שהתרחשה, לא תוקנה במלואה?

שלום אביגיל, סיפרת את הסיפור שלך מספר פעמים. את שבה ומזכירה שההתדרדרות הפסיכוטית נגרמה בעטיו של טיפול פסיכולוגי כושל. לתחושתי, הניסיון לתלות את האשם במישהו או משהו, הוא חלק מניסיון עיקש להדוף את הרעיון המאיים של פוטנציאל להתלקחות פסיכוטית נוספת בעתיד. לטעמי, אין טעם ותועלת להתעסק כרגע בשאלת קיומו (כן או לא) של ליקוי קוגניטיבי. כל מיני אירועים בחיינו יכולים לצרוב צלקות, לגרוע גרעונות, לפצל את דרך המלך של חיינו לדרכים צדדיות, לא תמיד סלולות, שאחריתן חידה. לו הצלחנו לתקן באופן מלא את הקלקולים שזימנה לנו ההיסטוריה הפרטית שלנו, חיינו היו מאבדים מערכם והופכים לטיוטה. נדמה לי שאת מבקשת משהו בלתי אפשרי. אל תתני לספק לאכול אותך. ותרי לו מראש. הניחי שאיש מאיתנו אינו חוזר לאחור, ובכל זאת כולנו חיים. מקווה שתצליחי להתנער מהמרחב הטרגי, ולהחזיר לעצמך את הביטחון בכוחם של החיים להימשך למרות הכל. בהצלחה ליאת