פגיעה עצמית

אני חיה עם הצורך לפגוע בעצמי מאז גיל ההתבגרות, למעלה מעשרים שנים. לאחרונה, לראשונה בחיי, התחלתי לדבר על כך בתוך מסגרת טיפולית. זה גרר החמרה מסויימת. הרצון הפך למעשה. אני חשה שזה לא תואם גיל. שהחיתוך הפיסי הוא משהו של גיל ההתבגרות ולא של 40+. בעצם כאן סימן השאלה.

שלום לך, הייאוש וחוסר האונים עלולים להגיח ולפגוש בנו שוב ושוב, מעבר לכל עיקול בדרך הפתלתלה של החיים. הרצון להקיז מתוכנו את הכאב, הזעם או האימה אינו דוהה עם השנים, אלא אם אפשרנו להם מוצא קודם לכן. ההחמרה שאת חשה דווקא עכשיו, אופיינית למצבים השבריריים שטיפול טוב יכול לזמן. אל תוסיפי לך גם את משא האשמה או הבושה המיותר כל כך. המשיכי לעבוד, לתת לעצמך את הזמן והמרחב, ואת הרשות להתבגר בכל גיל. יש לא מעט סערות גם בשנות הארבעים לחיינו, ואני אוהבת לראות בזה לפעמים סוג של מתנה. מה את אומרת? ליאת