לליאת שלום

בזמן האחרון אני מרגישה ממש קושי נפשי. זה מתבטא בחוסר יכולת לתפקד ביום-יום, בדיכאון פחדים ועוד. זה כבר כמה שנים שאני מרגישה צורך להיעזר במשהו. והחלטתי עכשיו לפנות לפסיכיאטר לבירור כמה עניניים. עכשיו, תוך כדי שאני מחפשת פסיכיאטרים אני נזכרתי במקרה שהיה לי בשנות בי"ס שלי. בכיתה י' נכנסתי לבי"ס חדש ולאחר כמה זמן, התחלתי לשנות את כתב היד שלי (במכוון) ועשיתי אותו בכוונה לא מובן וכו'. (הייתה לי בת בכיתה שגם לה לא היה כתב יפה וכולם התייחסו אליה בתור 'גאון' בגלל זה.) וזה המשיך עד שיצא מכלל שליטה שלי והגיע לידי כך שמורים אמרו לי לעשות אבחון ליקויי למידה (לא הייתי זקוקה לזה. וממש לא חיפשתי את ההקלות – אולי זה היה צומי? אולי זה היה כדי להראות שאני 'חכמה'? אין לי מושג) וזה המשיך ועשיתי אבחון וגם באבחון הוספתי לעוות א ת כתב ידי ללא שליטה. (יש לציין שבאבחון לא התגלה כלום. וטוב שכך.) באיזשהו שלב רציתי להפסיק אבל לא העזתי לגלות לכולם ש'רימיתי אותם' (זה רמאות ממש אבל זה לא היה משהו נשלט או עם כוונות רעות) אני מפחדת שעכשיו ברצון שלי לגשת לעזרה נפשית גם טמון משהו ממה שגרם לי ללכת לאבחון דידקטי אז. מה את חושבת, ליאת? אני אשמח בעצתך. תודה מראש

ערב טוב, נראה לי שהסיפור הקטן מילדותך, לא סתם חזר לו דווקא עכשיו. המשאלה של אז, "להיראות חכמה" באמצעות טשטוש מכוון של האני האמיתי, מקבלת (אולי) הד מוכר באיזו חוויה עכשווית דומה, בה את חווה את עצמך כלא מספיק שווה. לפני הפנייה לפסיכיאטר, צף ועלה לו הסיפור הקטן הזה, מנכיח את עצמו כמו פתק תזכורת בצבע זרחני, הקורא: הביטו לכאן! אל תשכחו! נסי להקשיב לזיכרונות ההם, וללמוד מהם משהו על הקשיים שלך היום. בהצלחה בטיפול. ליאת

לא הבנתי הכל. אני ראיתי בסיפור זה גורם מעקב. חשבתי שהסיפור הזה אולי שופך אור על ה"סיבה" לפנות לפסיכיאטר כיום. ואם זאת באמת אותה סיבה אז בעצם הרצון לפנייה הוא לא מוצדק, לא? עכשיו אני לא מודעת לזה, אבל אולי אני אבין את זה יותר מאוחר. אולי בעצם אני לא צריכה לפנות לעזרה כמו שאז לא הייתי צריכה לפנות לאבחון? תודה רבה!