לליאת

ליאת שלום, אומנם כבר התחלתי לדון בנושא ז לפני שבוע,אך בינתיים הוא רק החריף,אני מתכוונת למצבי הנפשי והפיזי,ובעיקר לנפשי - שזה התחום שאני מקווה שתוכלי לעזור לי (לפחות חלקית) בכך; לאחרונה אני חשה ייאוש נוראי וזה הגיע למצב שנכנסתי יותר מידי עמוק לעצב שהיה עקב מות דמות אהובה באחת הסדרות,והגיע למצב שכל מילה שמדברים בשיחה או בסרט או סתם בטלויזיה(חדשות וכו'),ושמזכירה לי את מצבי גורמת לי לעצב ותסכול ולבכי (וכשאני לבד ולא ליד אנשים וגם כשאיני בטיפול) זה בכי חיצוני חזק,וכשאני ליד אנשים אני מנסה בכוח להפנים את ריגשותיי ו'לשמור את התסכול בפנים',ואז{כפי שסיפרתי בעבר}אפילו אם הדמעות מופיעות אני מתרחקת מאנשים ומסתירה את פרצופי כדי שלא יראו זאת,כפי שקרה לי היום עם הוריי,כשאימי שוב 'ירדה עליי' שלא רק שאיני עובדת וכו' אלא גם בבית איני בדיוק מתפקדת כפי שבחורה בגילי אמורה לתפקד,ועובדה - אחי הגדול העיר לה על כך {זה שגם ככה לא במיוחד סובל אותי ו'יורד עלי' רוב הזמן}; הגעתי למצב שלגמרי נמאס לי מעצמי ומחיי ואני כעת ממש ש ו נ א ת א ת ע צ מ י ו א ת ח י י - אם אפשר לקרוא לזה 'חיים'- כי אין לי באמת חיים,אלא רק 'אוסף של כשלונות ואכזבות' ואני מרגישה (עד כמה שזה נשמע נורא ושניסיתי להדחיק מחשבה זאת כבר מספר פעמים היו) כאילו אני 'סתם תופסת' מקום של מישהו אחר ביקום שהיה בטח מנצל ונהנה מהם טוב ממני - אם היתה לו האפשרות. זה נורא לחיות בתחושה יומיומית שכולם - ובעיקר משפחתי - מאוכזבים ומיואשים ממני,וכבר לא מאמינים 'שיצא ממני משהו חיובי', זה גם נורא לחוש שמשפחתי מתביישת בי ליד אחרים - כי איני עובדת זמן כה רב ואין לי בן-זוג וכו' - אך איני מאשימה אותם בכך,הרי גם אני מתביישת בעצמי ואני גם שונאת אתת עצמי,אז איך הם לא יתביישו בי,הרי לא נתתי להם שום דבר שיוכלו להתגאות בי. היחידה שנראה לי שמבינה אותי אותי זאת הפסיכולוגית שלי,שממש עוזר לי לשוחח איתה,אך אותה אני פוגשת רק לזמן קצר רק פעם בשבוע (וגם זה לא תמיד),אז איך היא תוכל באותו זמן קצר לעזור לי להתגבר על כל הסבל הנוראי שעובר עליי,הרי אני אדם שלא קל לעזור לו משום בחינה,כי אפילו הגוף שלי 'עקשן' ו'לא מוכן לקבל' כל תרופה שנותנים לו; לצערי הגעתי למצב שבו הפסקתי להאמין שמישהו אי-פעם יוכל באמת להבין מה עובר עליי ולעזור לי לצאת ממצב נוראי זה. שמת-לב,וגם הפסיכיאטר שלי העיר לי על כך,שמאז שהפסקתי עם התרופות התחלתי להתעסק יותר באובססיביות ובחרדות מכל תסמין בריאותי קטן שמופיע,ואומנם הוא צודק בכך חלקית,אך לכן לא נראה לי שגם הוא מבין אותי ממש. כעת אנו מחכים שהבעיה הבריאותית שהופיעה עקב הכדורים תעילם לגמרי כדי שאתחיל כדורים ממשפחה אחרת של תרופות,אך גם זה דבר שמפחיד אותי מאוד,כי אני כבר בחרדה ממה תהיה תופעת-הלוואי הנדירה הבאה ש'תנחת עליי' מהכדורים הבאים,הרי עם ה"מזל" שלי אין סיכוי שמשהו יסתר טוב בחיי וילך בקלות בלי להסתבך. מקווה שלא התשתי אותך, אני מרגישה הקלה מסויימת לשתף אותך ואת האחרים במה שעובר עליי וגם ע"י כתיבה 'לפרוק הכל מעליי'. תודה מראש, משתנה

שלום משתנה, אני שמחה שאת מצליחה למצוא הקלה חלקית מעצם השיתוף כאן. מעניין איך מותה של דמות בסדרת טלוויזיה מצליח לנקז את צערך, ולפרק אותו באמצעות הדמעות עליה-עליך. אני ממשיכה להרגיש אותך מאד 'מאגית' בהתייחסות שלך אל חייך, כאילו היו תוצאה של כוח עליון. אני סבורה שעדיף לנסות בכל מחיר להתייחס אל חיינו כאל לוח המשחק שלנו-עצמנו, מתוך אמונה שאנו קובעים הן את המהלך והן את קצב ההתקדמות. בעניין ההערות של בני המשפחה - זה כנראה המס שיש לשלם על מגורים בבית ההורים בגיל מאוחר. יתכן מאד שאם לא הייתה לך האופציה הזו, לא הייתה לך ברירה אלא לצאת ולעבוד לפרנסתך. כמו שכבר הצעתי לך פעם, נדמה לי שמפלס הטענות שלהם יירד פלאים אם תתגייסי לעזור באחזקת הבית, בניקיונו, בקניות, כביסות, וכיוב'. טוב לשמוע שהטיפול שלך מהווה עבורך מקום בטוח ומאפשר. נסי להשתמש בו כמנוף לשינוי. סוף שבוע נעים ליאת

ליאת תודה על תשובתך, אני קולטת את דברייך שהחיים תלויים רק בנו ו'לא בכוח עליון' אך קשה לי להסכים עם דעה זו,כיוון שאם זה היה כך,אני בלבד היתי קובעת שהכדורים יפעלו ויעזרו ולא יפגעו בי, והייתי דואגת לא ליפול נפילה שתשנה לגמרי את כל מהלך חיי,ותר?ע אותם,היתי דואגת שלא אפוטר מעבודתי עקב כך,היתי דואגת שלא אחלה במס' מחלות לא שכיחות שפוגעות בבריאותי ובאיכות חייי וכו' והיתי דואגת לדברים נוספים שיסתדרו בחיי,עכשיו את מבינה-ליאת למה קשבה לי להסתכל על החיים כפי שאת מסתכלת עליהם?! לגבי עיניין הבית אני לרוב כן עוזרת בניקיונו,בקניות וכו' - לא כל יום,אך בימים שעושים זאת כן,אך אחי הגדול בכוונה מקומם פעמים רבות את אימי נגדי,בעיקר כשאיני נמצאת, וכיוון שהוא בעל כוח-שיכנוע מצויין,אני קולטת פעמים רבות שהיא נגדי כי אחי שיכנע אותה בכך; איני רוצה להיות קטנונית אך פעמים רבות אחי זה שמלכלך ומשאיר כלים מלוכלכים ואפילו כלים גדולים - כמו למשל: קרש חיתוך וכו' על השיש,ולא שוטף ואני או הוריי עושים זאת אחריו,וכמו-כן הבית כולו מבולגאן בצורה נוראית עקב דברים ששייכים לו וכיוון שלא היו לו איפה לשים אותם דחף אותם בסלון וכו',כך שבמובן מסויים אנו חיים כמו ב'מעברה' בזכותו,אך כשאימי מעירה לו על כך ועל דברים שהיה יכול עוד להכניס למחסן ולא הכניס - מעצלנות,הוא ממיד מתלהם וומתעצבן ואז מפסיקים לדבר על כך,או שהוא מעביר נושא דיבור מהר מאוד.נכון שלפעמים הוא גם עושה דברים עבור הבית ועוזר,אך הוא יותר מלכלך ומבלגן את הבית מאשר עוזר,ולכן מרגיז אותי שהוא - שכמעט ו'לא נוקף אצבע' עבור ניקיון הבית והטיפול השוטף בו,הוא מעיז להתלונן בפני אימי על כך שאני לא עושה כלום,הרי הוא לא רק שכמעט ולא עושה כלום,אלא גם בנוסף הוא מלכלך ומבלגן את הבית. לגבי הטיפול אני מנסה ואנסה ליישם את דברייך,אך אני מפחדת מה אם הזמן הקצר שיש לי כל פגישה והזמן הארוך בין פגישה לפגישה,לא יאפשרו לי להתקדם באמת, אך אין לי אפשרות כספית כרגע ליותר מפגישה אחת בשבוע.