המעורר

שלום אורנה, מה נשמע? רוצה לשאול אותך משהו, אבל לא בטוחה עד כמה זה חשוב..לפעמים נדמה לי שכתבתי כבר את כל מה שיכולתי לכתוב והגיע הזמן להפסיק קצת.. מילא.. אשאל בכל זאת.. קראתי למטה את תשובתך לזרבובית ומאוד התחברתי לדברים. רציתי לשאול אותך, אורנה, איך את יודעת (גם עם מטופלייך, אבל אולי גם עם עצמך) מתי לתת מקום לכל אותם דיבורים על פחדים, כמיהות, יאוש וכל חבריהם לרגש, ומתי לעבור לשיח קונקרטי, שבוחן את ההתקדמויות ואת הסיכויים ומציב מטרות מחדש. השיח הרגשי חדש לי קצת.. לא רגילה לפתוח עם אחרים תחושות קצת משונות שיש לי, ושזה יהיה לגיטימי מבחינתם. שההסתבכויות והפיתולים הפנימיים לא רק יהיו מדוברים, אלא שלא ארגיש צורך להתנצל עליהם, או לקצר את השיחה כדי לא להיראות.. לא יודעת, מתוסבכת.. לפעמים נדמה לי שהשיח הזה הופך לא רק את השיחה על ה'תקיעות' שאני מרגישה כרגע ללגיטימית, אלא התקיעות עצמה הופכת ללגיטימית. מילות הרגש מביאות בעקבותיהן נוספות ולאט לאט נבנה לי מגדל נחמד של תחושות מדוברות, עד שאני כבר לא חושבת קונקרטית איך לחלץ את עצמי מהמגדל הזה, שהפך פתאום מובן ולגיטימי..כמעט ראוי אפילו. יש משהו מאוד מנחם וקרוב ומרגיע בתחושה הנפלאה של 'יש לי מקום גם כשאני ככה..שקט' ובהרגשה של 'אני מובן'.. כמו מקום לנוח בו, ואין לזה תחליף.. מצד שני, איך יודעים מתי הגיע הזמן לומר לעצמי 'בסדר, אני מרגישה חלשה, אבל מה אני מתכוונת לעשות בקשר לזה'? איך את יודעת מתי לתת מקום למטופלים שלך לבטא רגשות ופחדים, ומתי להיות קונקרטית ו'לחתוך עניינים'? אני חושבת שתעני שאת לא מכ?וונת, ושכשהאדם שמולך ירגיש שהספיק לו ושהוא מוכן להיות קונקרטי, אז כך יהיה וגם לזה תתני מקום. אבל לא תמיד זה בא מבפנים..לפעמים שיחה אקראית עם חבר קרוב יכולה להוביל מהקצה הרגשי של הציר לקצה הקונקרטי, (או להיפך) ורק אז פתאום יתעוררו התחושות של 'מספיק לישון, הגיע הזמן לעבוד ולהזיז דברים'.. לא בטוחה מה אני שואלת.. אולי הייתי מוכנה מזמן להתעורר, ופשוט השעון לא צלצל? :-) איך את יודעת מתי לסמן לשעון לצלצל? לא בטוחה שכתבתי מובן.. אנסה את מזלי.. חג שמח כבר איחלתי? ערב של חג, לילך.

איך את מצליחה לחדור לפורום בלי למלא את חלון "המחבר"?

שלום לילך, מצאתי את עצמי מתעכבת לרגע על התגובה שקבלת. תגובה קונקרטית, ששואלת כיצד מתנהלים מבלי למלא את חלון המחבר... אני חושבת שנשארתי שם, משום שכפי שכתבת, זהו באמת המטופל שמחבר את סיפור חייו, שמחבר את סיפור הטיפול. ולכן, כאשר העיסוק של המטפל הוא יותר תכליתי ומעשי, לשם נודד הטיפול... ובכל זאת - אני חושבת שכאשר נושא מסויים מדובר בטיפול באופן רחב ומעמיק, מן הסתם נידונים היבטים שונים שלו, גם היבטים פרקטיים. נסי לשים לב האם זה כך בטיפול שלך. לילה טוב וחג שמח, אורנה

אורנה יקרה, התקשיתי קצת להבין את כוונתך, אם כי אני יודעת שאין ממש תשובה למה ששאלתי..ואולי זו לא הייתה ממש שאלה, סתם תהייה של אצבעות זריזות הטיפול שלי כרגע קצת חסר כיוון ושתינו מגששות בזהירות אחת לכיוון השנייה.. לא על הטיפול חשבתי כששאלתי, אלא על התנהלות באופן כללי. ושוב, אולי אין מה להגיד על זה.. נפגשתי לא מזמן עם חברתי הטובה ביותר שלא ראיתי חצי שנה. מאז שהחל הטיפול שלי, למעשה. ניסיתי 'לעדכן' קצת במה שלומי, אך הרגשתי שהשפה שלי כבר שונה קצת ממה שהיא הייתה מורגלת. ממה שהייתי מורגלת אני. בחודשים האחרונים אני רוויה בעצמי... אומרת בקול מילים ותחושות קשות שמלווים אותי שנים, אך רק ביני לביני..מבלי לדברן החוצה. בכלל, נימי רגשות ותחושות נפרטות לי לאחרונה למילים, ואני מעיזה יותר ויותר לומר אותן לא רק לעצמי. החברה לא רגילה בזה כלל. לא ממני ולא בכלל. שאלותיה הקונקרטיות, וסידור הדברים באופן חד ופשוט ומעשי היה קצת כמו שעון מעורר עבורי, שמעיר אותי מערנות פנימית, שביטוייה ניתוק והתבדלות חיצוניים, לאיזו מעשיות שמאפשרת תיפקוד בעולם החיצוני. שוב אני אולי לא מובנת... פשוט התחלתי לתהות אם באיזשהו שלב בטיפול המטפל מכניס מימד מעשי. קונקרטי. ואם בכלל ראוי להמשיך להתבחבש כך בתוכי פנימה, לא לתפקד ולהתנזר קצת מנסיונות להיחלץ מהחיים שמתקיימים בי רק פנימה, במחיר אלה החיצוניים. התכוונתי לשאול איך מוצאים את האיזון הזה, ואיך יודעים מתי הקונקרטי הוא חיוני ומתי הוא רק ניסיון להימלט מהתבוננות פנימה..אבל אלה שאלות מיותרות, כי אני מניחה שפשוט מרגישים. סתם, התחלתי לחשוב שאולי מראש כל ההתבוננות פנימה והדיבור ופירוט היתר של כל גווני התחושה, אולי הם רק מעכבים ולא מאפשרים ללכת הלאה.. אולי זה לא טוב (לי) לדבר על כל דבר.. אולי צריך לפעמים לא להקדיש תשומת לב לחלק מהדברים שחולפים בי, ופשוט לתת להם לחלוף לידי ולא ממש בתוכי אלה לא ממש שאלות, סתם תהיות בקול בעצם..אז לא משנה .. פשוט הרגשתי שאני צריכה להבהיר קצת את מקור השאלה.. לא חשוב. סליחה על הקשקוש הזה (ועוד בערב חג? לא יפה..:-) שיהיה לילה טוב, לילך. נ.ב.- לגבי השאלה הקונקרטית :-) הקלד/י מספר פעמים רווח בחלום המחבר, ותוכל/י לשלוח הודעה גם מבלי לציין שם. 'כיצד מתנהלים מבלי למלא את חלון המחבר..?' בטוחה שיש כאן משהו בין השורות, אבל לא מצליחה לעלות עליו... יותר מדיי גבינות ויין? (אולי)

לילך לילך, חזרת ל - י.ח. ברנר... זה... זה פשוט נוגע ללב... כולי רק חפשן, ואת, יש להניח, שוחה בחומר הזה, אבל רציתי להראות לך דבר שהגעתי אליו בשיטוטיי - 'קול קורא' של י"ח ברנר בעצמו אל החותמים והקוראים של "המעורר". מרגיש לי שיש בו משהו שמדבר תהיות דומות לאלה שרשמת. הוא אף מנסה למצוא להן תשובות, המוצגות כאן בפני קהל. הייתי מנסה ליצור מעין הקבלה שכזו, ולהתאים את הטקסט לזמננו וענייננו אנו: "המעורר" כטיפול הנפשי, "דמי החתימה" כהשקעה בו, והעיסוק יהא בכדאיות, הציפיות לעתיד, האכזבות ובחינת המצב הנוכחי, הקשיים, הפירות והת'כלס ועוד ועוד. אולי ברחתי רחוק מידי עם האסוציאציות, אבל רשמתי לך את הרעיון, ובכל מקרה, הכתובים דיברו אליי, באופן אישי, מאד. הנה הקישור לקטע העמוק משל ההוגה בכבודו ובעצמו: http://benyehuda.org/brenner/el_haxotmim_vehakorim.html (אם מכאן התחלת בכלל ויצאתי דביל, אז לפחות ניסיתי) ... א.ה.

אשת האדמה שלי, יקרה :-) בבלי דעת חזרתי לי.ח. ברנר (כבר שכחתי מה רשמתי בעבר בשמו..) פקחת את עיני בתדהמה לא, אני לא שוחה בחומר בכלל... קראתי מעט מאוד מברנר, ומאוד מזמן, אבל תמיד הוא השאיר עליי רושם חזק.. משהו ביאוש ובפסימיזם, ובאיזה 'אף על פי כן' חזק ומתמיד.. מנהיג מסוג שונה..שלוקח לו זמן לגבש עמדה, והיא תמיד מלאה ספקות פנימיים, וחוסר בטחון בדרך ובמטרה- ובכל זאת היא עמדתו. ולמרות התנהלות אחרת קצת, אחרים רואים בו מנהיג של ממש..רועה אפילו.. לא מכירה את כתביו מספיק, ובכל זאת, משהו בו מושך את ליבי.. 'המעורר'?... בימי תנועת הנוער העליזים זכרתי מה זה, היום כבר פחות.. חיפשתי מה לכתוב בשורת הנושא, ואני לא בטוחה איך 'המעורר' פתאום קפץ לי לראש.. נחמד... תודה שזכרת וקשרת וחיפשת בשבילי :-) תודה. עכשיו אגש לקרוא מה כתב מר יוסף חיים, שולחת נשיקת חג, לילך.