לליאת

ליאת ערב-טוב, תודה על איחולייך בשירשור משלשום,אך יש לי בעיה רצינית שאני כבר שעות שלימות חושבת אם לכתוב אותה או לא,כי בזמן האחרון 'התמכרתי' יותר למשחק באינטרנט(סתם משחק מחשב מעניין-לא הימורים וכו'),והתרחקתי מהפורומים ומהתלות בהם(שזה דווקא דבר טוב),אך באותה מידה גם נהפכתי יותר מופנמת גם כלפי עצמי,כי כשאני כותבת לכם אני תוך כדי כך גם 'מסדרת' לעצמי את המחשבות בראש,וכשאין לי חשק לכתוב ולשתף כמעט בכלל(וזה לא רק בגלל המשחק,אלא פשוט כי לא קל לדבר ולכתוב על מה שמעיק), אני 'שומרת' את הכל בפנים (חוץ מהפגישה השבועית - שעקב חגים וכו' לא תמיד מתקיימת), ומרגישה לפעמים שאני 'עומדת להתפוצץ' מכך. הבעיה שבגללה אני כותבת לך היא שבזמן האחרון בעיקר אני מרגישה שנמאס לי מעצמי ומחיי,ושאין לחיי אלה שום טעם,והכי נורא זה שאין בי שום מוטיבציה לעשות שינוי כלשהוא, ואפילו משימות פשוטות שקיבלתי מהפסיכולוגית אין לי חשק וכוח לבצע ואני דוחה אותן כל הזמן; אך חשוב לי להבהיר שאומנם נמאס לי מחיי,אך אין לי מחשבות אובדניות בתקופה זו, אלא פשוט ייאוש טוטאלי. ניתקתי קשרים עם חברות ועם משפחה,כדי שלא ידעו מה מצבי (שאיני עובדת עדיין וכו'), כי אני מתביישת בעצמי. אני בד"כ בקשר של SMS וכו' עם הפסיכיאטר שלי,אך את תחושותיי אילו איני מסוגלת לשתף אפילו אותו. מה שנורא הוא שבימים האחרונים הופיעה לי מחשבה נוראית וומפחידה שאם לא היתי פה,אולי היה כואב לקרובים אליי,אך לטווח הארוך אולי זה היה נותן להם הקלה בסבל ובתסכול ממני.{אך כפי שכתבתי זו רק מחשבה ואין לי מחשבות אובדניות}. בתודה מראש, משתנה

וכשאני חושבת על כך עוד אני שמה-לב שאפילו הגוף שלי לא ממש אוהב אותי,ולכן הוא 'פוגע בי' בכל מיני דרכים ולכן כל דבר קטן שאצל אחרים עובר בקלות,אצלי מסתבך.

זו עצבות זמנית על פחד היא תחלוף לה עוד מעט כשצרות באות ביחד הן חולפות לאט לאט ואני כמעט נוגע בשמחה והאהבה וכמעט כבר משתגע שתבוא תקופה טובה זו עצבות זמנית.... משתנה, חשוב לזכור שגם העצבות היא זמנית, הייאוש הוא זמני,והגל הזה יעבור לו.. אני יודעת שכתבת לליאת.. אבל רוצה להזכיר לך שזה עובר, בעניין הקושי לשתף אחרים אני יכולה להבין אותך,גם אני לאחרונה לא יכולה לשתף אף אחד,גם לא את המטפלת ,אבל יש תקופות שיותר קל לי ויותר משתפת... אני מקווה שלפחות את המטפלים שלך את משתפת ,כדי שלא תהיי לבד עם מה שמעיק. ואם את מרגישה שיותר קל לך לבד ,לא חייבים לנתק קשרים לגמרי בגלל זה... את יכולה לומר שאת עוברת תקופה כזאת שצריכה יותר להיות לבד...חברים טובים מבינים את זה. אני מאוד מקווה שתרגישי טוב יותר, אני יודעת שיש בך את הכוחות,גם אם כרגע את לא במיטבך,את כבר יודעת שזה זמני.... שבוע טוב שיהיה.

חן שלום, תודה על העידוד, לצערי זה יותר מעצבות זמנית,כי סמכתי על הכדורים וממש קיוויתי שהם יעזרו לי,ועקב החרפת בעיה בריאותית כלשהיא(שאיני יכולה לפרט כאן על מה מדובר,כי אז אנשים מסוימים בטוח יזהו אותי),הפסיכיאטר שלי אמר לי הערב שנפסיק עם התרופה,אך נעשה זאת בהדרגה ע"י ירידה במינון ממחר,וזה מייאש אותי ומפחיד אותי,כי סבלתי בריאותית כ"כ הרבה מהתרופה,עד שגופי התרגל אליה וכעת כאילו כל מה שעברתי עם התרופה אינו שווה- אינו משתלם.

שלום משתנה, צר לי לשמוע על הניסיון שלא הצליח גם הפעם הזאת. זה יחייב אותך להפשיל שרוולים, להתאמץ יותר בטיפול שלך, ולהביס את החרדות בכוחותייך את. גם אם כרגע את מרגישה בתחתית, לא הכל אבוד. לחיים יש היגיון משלהם, והם נוטים לקבל תפניות דווקא במקומות שלא ציפינו לכך. ועוד משהו קטן, אבל חשוב. הזכרת את המחשבה לפיה את מהווה סוג של מעמסה על בני משפחתך, וכי אולי היו חשים הקלה בלעדייך. לצערי, יש בזה מן האמת. החיים תחת קורת גג אחת, במשפחה אחת, תחת מציאות שאינה תמיד פשוטה, יוצרת חיכוך מתמיד בין בני הבית. לא המצאת כלום. ככה בכל הבתים. ההבנה שקיימת בכולנו מידה של טרחנות, של תוקפנות, של יכולת לעצבן, לפגוע, לתפוס מקום - היא הבנה חשובה. זה פשוט לא הגיוני לצפות שחיים משותפים יתנהלו בהרמוניה אינסופית, שאיש לא יפגע בזולתו, ושנצליח להתחמק מקונפליקט. למה המחשבה הזו כל כך נוראית ומפחידה בעיניך? נדמה לי שזה חומר נהדר לשיחה טיפולית. שבוע קל ונעים יותר, ואנא המשיכי לעדכן ליאת

ליאת שלום, באמת קשה לי עם העובדה שגם ניסיון זה לא הצליח ושבכל ניסיון (שבו איני יכולה לספר 'את כל האמת' לרופאים המטפלים בי - משפחה ורופאים מקצועיים-כדי שלא ירשם בקופ"ח) אני מסכנת עוד יותר את בריאותי,ו'חושפת' את עצמי תוך כדי כך ל'צרות נוספות' -עקב המחלה האוטואימיונית שממנה אני סובלת. כוונתי היתה דווקא לגבי האנשים שבאמת אוהבים אותי ודואגים לי-כמו הוריי,בעיקר,ולא לגבי אחי (שמספיק שנהיה חמש דקות ביחד כדי ש'יהיה פיצוץ' ואשנא אותו ואת חיי,פשוט כי הוא לא מכבד אותי ולא רואה אותי כאדם שווה-ערך אליו,ו'מתנפל עליי' על כל דבר קטן,כך שאותו איני רואה כגורם כלשהוא שיהיה איכפת לו אם לא אהיה בשטח,ואפילו לרגע לא נראה לי שיהיה איכפת לו,כך שגם לי לא חשוב ממה הוא יחשוב,וגם אני איני רואה אותו כגורם משמעותי עבורי,שצריך בכלל להתייחס למה הוא חושב.).הוריי הם אלה שיכאב להם אם לא אהיה(ואליהם התכוונתי),אך בהמשך אולי הכאב ישכך ואז חייהם יהיו קלים יותר,ואולי אף יבינו שטוב שאיני נמצאת - וזה מה שכואב לי,המחשבה שאולי מרוב שאני מקשה על חייהם של האנשים שאוהבים אותי,אולי בלעדיי יבינו שטוב להם,ולכן המחשבה מפחידה אותי. שוב אזכיר שאיני חושבת מחשבות אובדניות,חלילה,אלא למחשבה המפחידה שאולי אנשים כ"כ סובלים ממני ומשגרת-החיים 'בצל הOCD ' שלי,שהם לא אוהבים אותי ולא רוצים לחיות בקירבי וטוב להם יותר בלעדיי. ביי בינתיים, משתנה