מה הלאה?טיפול תרופתי ופסיכותרפיה שלא צלחו

היי, אובחנתי כסובלת מחרדה ודיסטמיה.לאחר שניסיתי פרוזאק וסרוקסט(ודי מהר הפסקתי,כי התופעות לוואי היו איומות...),התחלתי לקבל לוסטראל ולהגיב די טוב.או שלא?העניין הוא שהחרדה החברתית כמעט ופחתה לחלוטין,אולם אני ממשיכה לראות ביחסים חברתיים כזיוף וסוג של בזבוז זמן.הלוואי שהייתי נהנית מהם אבל אני לא מצליחה.. כמו כן,ממצב של איבוד תיאבון וחוסר שינה(אחרי משבר ראשוני קשה)חזרתי לישון ולאכול. בהתחלה התרגשתי מהשינוי החיובי(במיוחד מהעובדה שהפסקתי לפחד ממצבים חברתיים והפסקתי לחיות בתחושה מפחידה בנוסח "מסתכלים עלי!אני מתפדחת...")ואפילו התגייסתי לצה"ל למרות שעם המצב שלי הפסיכיאטר המליץ בחום לא לעשות זאת. תפקדתי יפה,רוב הזמן הצלחתי לשחק אותה שהכל בסדר,יצרתי קשרים,כשתכלס הרגשתי שאני יצרתי לעצמי דמות משנה מזוייפת כי בבית אני הכי "אנטי",נוירוטית ולא נחמדה בכלל. ובכלל,עם החודשים התיאבון התחיל להתגבר במימדים עצומים וגם הרצון לישון.אני כבר לפחות שנה וחצי במצב זה.כל היום אני חושבת רק על להשקיט את התיאבון(במאכלים רוויים שומנים ופחמימות) ולישון.וחשוב להבהיר,כי פעם הייתי מאוד אמביציוזית ולא הייתה לי את הנטייה לרצות לנמנם ולישון. בכל אופן,אני עכשיו ממש זומבי.מרגישה חלולה.הייתי כבר מעדיפה להרגיש חרדה-גם זה משהו. שום בילוי לא מעניין אותי וגם אם החלומות הכי פרועים יתגשמו,זה נראה כאילו זה לא יחזיר אותי לחיים.אני ממש סוחבת את עצמי ואת המלנכוליה על גבי מיום ליום ואומרת שאולי זה ישתפר ,כי פשוט כואב לי מדי להתאבד ולהשאיר את המשפחה המצומצמת שלי עם הכאב.כבר ראיתי איך הניסיון האובדני הראשון שלי השפיע עליהם... אגב,הייתי בטיפול אצל הקב"ן למעלה משנה ,אבל לאחרונה עזבתי כי הטיפול סבב רק סביב חוסר האמון והסלידה שלי מהמטפל ולא התרכז בבעיות האמיתיות שלי. לאחרונה גם רשם לי הפסיכיאטר את אדרונאקס(מקבוצה אחרת של נוגדי דיכאון) אבל גם הוא לא הוסיף טוב למצב הכללי,רק את התופעות לוואי(במיוחד תחושת "הקריז" בלילות......) אני מיואשת,לא לגמרי,כי עדיין אני חיה,אבל הייתי רוצה לשמוע מה הברירות שעומדות בפני?בהתחשב בעובדה שאוטוטו אני משתחררת מהצבא ועדיין סוחבת עימי את המחלות הנוראיות הנ"ל.... (רק הערה נוספת:אני עדיין על לוסטראל אבל החלטתי להיגמל בהדרגתיות.הפסיכיאטר אישר,ובכלל נראה לו שאני טיפוס מלנכולי מטבעי וכל מה שאני צריכה זה טיפול פסיכולוגי...)

שרון שלום, נשמע לי מדברייך שלמרות קשיים שעברת יש בך כוחות להתמודד, למשל השירות בצה"ל שהתעקשת לעשות אותו. לא הייתי ממהר לומר שהטיפול לא הצליח. הוא נגע בשאלת האמון שנראית כשאלה רצינית עבורך. באיזו מידה את יכולה לתת אמון באחרים, במטפל, בחברים בעולם. לדעתי, כניסה לטיפול לאחר הצבא, תוך התחשבות בקשיים שיהיו לך בו, הוא הדבר שאת צריכה לנסות. הטיפול צריך להתמקד בקושי שלך לחבר בין החלק ה"אנטי" שלך, לחלק הנחמד שאותו את חווה כמזוייף. כלומר לגשר על הפיצול שאת יוצרת בין שני חלקים שיש בך. אז תוכלי להרגיש שמותר לך גם להיות פחות נחמדה בקשרים בינאישיים, ולא תצטרכי להוציא את האנטי בצורה כזו שתפחיד אותך, ותעורר בך חרדה. בהצלחה, ושחרור נעים, דרור