פינוק או דיכאון אמיתי?

שלום. לא אחת, כשאני בדיכאון ו**מנסה** לשתף בכך את אמא שלי, היא רומזת לפינוק. היא אומרת "בדור שלי התאמצנו" או "בדור שלי לא היו משחקים" ואומרת גם שאני מפונקת. הכוונה היא שבדור שלה היא הצליחה לעבוד בכמה עבודות ולמדה בו זמנית, לא היו "פינוקים", לא היה זמן בכלל להתמהמה במחשבות שווא, היה צריך לעבוד קשה וכ"ו. לפעמים אני מרגישה אשמה, שאולי אני באמת מפונקת. היש גם אנשים שנאבקים כדי לשמוח בחיים והם שלמים בחיים שקיבלו ולא מתבכיינים על מה שאין להם. והנה לצד כל זה, אני מובסת על ידי דיכאון זה או אחר... בכזו קלות. לפעמים אני גם מרגישה אשמה שאני כאילו צריכה לשמוח על מה שיש לי (לסיכומו של עניין לא חסרים לי הרבה דברים חומריים בחיים), ולא להתבכיין על מה שאין לי (תחושת שלמות, שמחה לפרקים, שלוות נפשית וכדומה). לפעמים אני תוהה, האם באמת זה עניין של הבדלי דורות? ההרגשה היא שאולי, בעקבות התפתחות העולם בשנים האחרונות (בעשרים-שלושים השנים האחרונות), הן מבחינת המדיה כמו תקשורת, טלויזיה, קולנוע, וגם הספרות, הטכנולוגיה והמדע, והתגברות המודעות למחלות נפשיות מסוימות, פתאום "כולם בדיכאון". פתאום סקרים מגלים לנו כי X אחוזים מהאוכלוסיה מאובחנים כסובלים מדיכאון קל, פתאום כולם מקבלים תרופות- ויתר על כן, אף אחד גם לא מתבייש בזה יותר, פתאום כל אחד אומר "אני בדיכאון" או כל אחד חושב על התאבדות וזה קל, זה נשמע לפעמים כמו תירוץ... איך זה באמת שהיום זה לגיטימי להיות בדיכאון, וכמה מזה נכון באמת? האם כל אחד יכול לחוש "מדוכא"? איך ניתן לדעת בברור שהפסיכולוג או הפסיכאטר לא מאבחן בקלות דעת? ומה על פער הדורות? מאיזו בחינה אפשר להשוות מצבים אלו בין היום לבין חמישים שנה? השאלה מתייחסת גם לבעיות של לקויות למידה ועוד שלל ההפרעות.. פעם שמעתי שיתכן ומאחר ואנו חיים בעולם המודרני ונושמים אוויר מתועש, שותים ממים מזוהמים (באופן יחסי), אוכלים אוכל מרוסס , ג'אנק פוד, או כזה שמכיל הורמונים מוגברים (למשל בשר שמכיל חומרים לא טבעיים שהוזרקו לו), מדברים בסלולרי, גרים ליד אנטנות סלולריות, אנו חשופים יותר גם למחלות פיזיות אך בעיקר לבעיות של דיכאון והפרעות של קשב וריכוז. האם יש קשר בין הדברים? האם יכול להיות שאילו היינו חיים בטבע, היינו אנשים בריאים יותר? אם יש קשר בין הדברים - כיצד היית רואה את התפתחות התחלואה בשנים הקרובות? האם בכלל יש מקום לדאגה? תודה על התשובות.

שלום שנותה50, העלית נושא חשוב ומעניין, ונראה כי השקעת בו מחשבה רבה. אני חייבת לציין כי בכל הקשור לסטטיסטיקות של הפרעות נפשיות (או לתיעוד של שינויים באבחנות לאורך השנים) אני לא הכתובת הטובה ביותר, וישנם מאמרים רציניים בנושא. כדרכם של מטפלים (ולא חוקרים), אני רוצה להתייחס לנושא מהזווית האישית. מהזווית של אישה צעירה התוהה האם לרגשותיה יש מקום ולגיטימציה, או שמא מדובר בפינוק. אני חושבת שזו יכולה להיות הרגשה מאוד קשה, הרגשה של זרות ובדידות, כאשר לא ברור האם רגשותינו 'הגיוניים' וראויים. אני רוצה לומר לך כמטפלת, שכל הרגשות ראויים (מעצם היותם) למקום של התבוננות. אני רוצה לספר לך משהו שחזר על עצמו בפגישות הטיפוליות שהיו לי אתמול, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. במרבית הפגישות, המטופל שקע לפתע במחשבה נוגה, ותהה כיצד יתכן שהוא כל-כך עסוק בדברים הקטנים שלו, כשרק לפני עשרות שנים אנשים איבדו את כל היקר להם ועולמם הפך לסיוט. אז זהו, שעדיין אפשר להיות שקוע בכאבנו הפרטי והאישי, גם למול צער העולם. וזה בסדר, וגם להיזכר לפעמים בפרופורציות אחרות זה בסדר, אבל לא על-מנת לבטל. לילה טוב, אורנה