אני

התחלתי "טיפול" לפני חצי שנה אצל מטפל בהבעה ויצירה - פסיכודרמה וכו. אני בת 33 ואצלו אני מתנהגת בצורה תינוקית ומטומטמת,אני די תוקעת את הטיפול אולי כי אני פוחדת שזה כאילו לא יהיה מוצדק ללכת אליו.עכשיו אני נחשבת בעיניו ובעיני חלק מהסובבים אותי ב"דיכאון" ונראה לי שהמאמצים שלי לצאת ממנו לא אמתיים כי אני כאילו נהנת מהתשומת לב שאני מקבלת ממנו בזכות זה עד כדי כך ששבוע שעבר בלעתי כמות של כדורים כמו מתבגרת דבילית.

שלום לך, אני שומע אצלך הרבה ביקורת עצמית. את לא מוכנה לקבל את התנהגותך, את הסבל שלך ואפילו את המשאלות שלך שתקבלי מקום ותשומת לב. בעיניי ביקורת עצמית זו מכאיבה לך לא מעט, וצריכה להיות מוקד מרכזי בטיפול. בלא מעט מקרים ישנה רגרסיה בטיפול, וכל עוד היא נעשית בטיפול מקצועי היא יכולה להועיל. משמעותה חזרה למקומות ראשוניים, ילדותיים כדברייך, המאפשרת נגיעה בכאב הראשוני וניסיון להתמודד איתו, כך שתוכלי להתמודד עם הכאב האמיתי שאת חשה בחייך. שנית זה טבעי ושכיח לרצות שישימו לב אלינו. כרגע את חשה שרק אם את בדכאון זה קורה. אני מניח שעם הזמן תוכלי להרגיש שזה קורה בעוד דרכים. בהצלחה, ונסי לא להחמיר עם עצמך כל כך, דרור