יש אין, אין יש, אין

"יש לי חבר חדש"... באמת? אמור להיות 'יש', אמור להיות חבר. אמור להיות חדש. אמור להיות שלי. הוא לא אדם, גם לא ייצור, הוא אמור להיות נשמה, כמיהה של שנים רבות רבות לאחור, משהו שלא היה בהישג יד אז מזמן. בכל זאת, עם הזמן, הגיע חבר אחר, גם הוא די מאוחר, ננטש, עכשיו שב בלבוש שונה, וכעת נדמה שממש מאוחר. כבר אחרי המידי. ואולי דווקא לא, לאור ציפיות שונות. דווקא כאן ניתן למצוא איזה נתיב מספיק ורגוע. אילו רק הייתה הרשאה פנימית... כשהוא נכנס לכאן, וגם 'כאן' זה מרחב מחודש (שגם אותו איני חווה כמציאות, מרחב לא מובן לי, איך, כיצד, מרחב שהושאר לא שלם, ריק, חסר מאד כתמיד...) כשהחבר הטוב נכנס לכאן, הייתי אמורה להרגיש משהו, להתרגש, להתפעם, להיות מוצפת. התוקפנות הייתה אמורה להתרכך. חום היה אמור להתפשט... לא הצלחתי להרגיש. נאטם. אפילו כאב של בכי, זה שלא יוצא, אפילו הוא לא התאפשר. כבר שנים שאני בקושי מרגישה. כשהגעתי לשיחות, היה זה פעם, לא ניתן היה לאתר אפילו מעט שמן הרגש. הכעס, למשל, היה דבר שהופיע רק אחרי שנתיים של חפירות אינטנסיביות ולא רק, וגם אז זה היה רק בחלום ובעל נפח מזערי. היום הוא יודע לפוצץ, ולא משאיר מקום למשהו רך יותר. מעודן. בכל מקרה, בזמן אמת אין מצב לברר מהן התחושות. גם לא במרחק של ימים ואף שבועות, ובינתיים מה שהולך שם בפנים הלא נודע... הממממ... :-( ידיד הנפש כאן, וגם הוא לא נחווה כממשי. זה נורא. מאז שהוא כאן עוד גברו החרדות, גבר הכאב, ולא רק משום שמה שקרה הוא פשרה, כדרכה של מציאות... פוחדת מהנוכחות של הטוב. פוחדת מהיש. הגלוי והתקף. פחד מוות. פוחדת לגעת בו. פוחדת לעשות את הדברים המינימליים של היום יום. כן, אלה שדרושים לשם הישרדות פיזית. ממש הם. הפחד גדול עוד יותר, משום שבמקביל (ואולי לא סתם הוא העיתוי) עומד לקרות משהו שמשמעותו היא איבוד ההזדמנות האחרונה. ההזדמנות האחרונה אחרונה לדעת מה זה חיים. מה זה להרגיש טוב. לדעת להרפות. לשחרר. להתפייס. לחייך בעיניים. להביט. להרגיש קשר. לדעת להשתמש בנרכש. לבנייה. לצמיחה. לו רק יכולתי. פעם אחת להבין. הכל הולך ואובד. לא נשאר. חומק בין האצבעות. לוחשת. הצילו. עוד לא מבינה עד כמה זה מפחיד שהמוות וההרס המוחלט מושכים כנראה יותר מאי פעם. סביר שאין דרך לגעת עכשיו. לא ניתן. אפילו הייתי ממש מבקשת שלא. האימה המתגברת עד לרקיע לא מאפשרת. זו סתם הכנה של לקראת פגישה. אם וכאשר. על החיים ועל המוות. ניסיתי בדרכי המרתיעה רווית הקור הדוקר, המרחיק. אאוצ'. נראה מה יהיה. לא באמת שייכת לכאן. פיסטוק סגור (א.ה)

אשת האדמה שלי, חזרתי מיום עבודה מפרך (כמו ה-beatles), פתחתי את הדלת וקרסתי לשטיח.. בערב כבד מביום. משהו בי עמום היום, לא חד, איטי. עוד לא זומבי אבל יש פוטנציאל :-/ לכן אולי היה לי קשה יותר להרגיש ולהבין עד הסוף מה את מרגישה..מה את מנסה לספר. העציב אותי ממש שלא הצלחתי עד הסוף (נו ראש! תתעורר!). סליחה יקירה.. היום הראש מנמנם והעיניים עסוקות בלצרוב. הלוואי ותכתבי עוד קצת.. הלוואי... הרגשתי כאילו אני מתקשה להבין היכן נגמר העולם החיצוני ואיפה מתחילה החוויה שלך את העולם הזה. משהו התערבב לי בין פנים וחוץ. ואז חשבתי שאולי זה בדיוק העניין... זכרתי ששאלת את אורנה על מרחב מעבר, או משהו דומה. האם זו התחושה? שהגבול הזה בין הפנים לחוץ מטושטש? או שאולי יש איזה מרחב ביניים דמוי-חלום שבו מתנהל הכל? ואולי אני לגמרי רחוקה ממה שניסית לספר. ובכל זאת.. משהו שקראתי בספר של ויניקוט שאורנה קנתה לי ( :-) ), דיבר אליי מאוד והתחבר אליי לכאן קצת. מקווה שזה לא פלצני מצידי להעתיק קטע.. הכוונות כנות. "מקובל על הכל שהגדרת טבעו של אדם במונחי יחסים בין-אישיים אינה טובה דיה, (...)יש דרך אחרת לתאר בני אדם, זו העולה מתוך המחקרים של שני העשורים האחרונים. על כל אדם שהגיע לשלב שבו הינו יחידה בעלת קרום תוחם ובעלת חוץ ופנים, אפשר לומר שקיימת בו *מציאות פנימית*, עולם פנימי היכול להיות עשיר או דל, שרוי בשלום או נתון במלחמה. זה עוזר, אבל האם די בכך? טענתי היא שאם יש צורך בהגדרה הכפולה הזאת, הרי שיש גם צורך בהגדרה משולשת: החלק השלישי בחייו של אדם, חלק שאיננו יכולים להתעלם ממנו, הוא תחום הביניים של *חוויה*, שתורמים לו המציאות הפנימית והחיים החיצוניים גם יחד. זהו תחום שאין קוראים עליו תיגר, מפני שלא נתבע ממנו אלא להיות קיים כמקום מנוחה לאדם, הטרוד במשימה האנושית המתמדת לשמור שהמציאות הפנימית והמציאות החיצונית יהיו נפרדות, ועם זה קשורות בקשרי גומלין. (...) אני חוקר את מהותה של אשלייה, זו המותרת לתינוק, ובחיי המבוגר היא טבועה באמנות ובדת. יכולים אנו לרחוש במשותף כבוד ל*חוויה אשלייתית*, ואם נרצה, אנחנו יכולים להתכנס ולייסד קבוצה על יסוד הדמיון בין חוויותינו האשלייתיות. זהו שורש טבעי להתכנסות בקרב בני אדם." פתאום אני קצת לא מבינה מה זו מציאות פנימית שאיננה נגועה בחיצונית, אבל נניח לזה. מרגישה שאולי את נחה קצת בתחום הביניים, שומרת שהחוויה הפנימית והחיצונית ימשיכו לקיים קשרי גומלין ומצד שני, לא יתערבבו. אולי הכתיבה, כאן ובכלל, שלך ושל כולנו, כסוג של אמנות, מקלה ומאפשרת איזו חוויה-אשלייה. מחברת ומתחברת. שורש טבעי להתכנסות. פורום חוויה אשלייתית נהדרת. אי שם בין כדור הארץ למאדים... אוף.. גלשתי רחוק... הלוואי שתסכימי לכתוב עוד קצת...(בבקשה?) שולחת בנתיים כוח להרפות קצת לנצל את ההזדמנות האחרונה (באמת? אחרונה..?).. לקחת אותה בשתי הידיים הנדיבות שלך בלי פחד ולנצל אותה כמו שצריך. האדמה עוד פורייה, אשת האדמה שלי.. חיבוק ארוך וטוב (עם לעצום עיניים ולתת לכאב-בכי לשטוף), לילך.

זומבי קטנטן, אתה פה :-) ש---לום לך שלום לך שלום לך ש-לום ו-מה שלומך, ומה שלומך ומה שלומך ה-יום? הי, בלי מכות בראש... את בסדר, זו רק הכתיבה המקודדת שלי. יכול להיות שקשה מאד להבין מה עומד באמת מאחורי הדברים בלי להכיר לעומק. אולי לא הוגן מצדי לרשום ככה בחידות. "ל. שרלוק" בפעולה והוא גם יודע להצליח. את בסדר. לגמרי. מגניב לראות איך את לומדת ומרחיבה אופקים. ואיזו קליטה מהירה (אפילו אם את זומבי לפעמים... וזה בסדר... ) ממש כל הכבוד! מאיר עיניים :-) תודה תודה על הציטוט. את, את משהו מיוחד במינו. ורק שתדעי ש - קוראת את דברייך בתשומת לב, וחושבת ששמה לב גם לפרטים הקטנים החשובים היפים כאלה. זה תקף גם להודעות קודמות. לפעמים אפילו איני יכולה לתאר כמה. אז גם אם איני מגיבה תמיד, נוכחותם מורגשת. מדברת. קרובה :-) יקירה, מותר לשאול מה שלום סבתא? החזיקי מעמד ילדה. כן, יום שני היום... אז... עוד יום. שלך א.ה. שבאמת אכלה אתמול פיסטוקים בזמן כתיבת ההודעה

שלום לך, הרגשתי הרבה מורכבות והרבה כאב בדברייך. התחושה של הפחד דווקא כשדברים מתממשים, עוצמות הכעס ולצידם הרצון לא להרגיש כלום מעידים על התנודות הרגשיות שאת חווה, התחושה שאת באמת מרגישה פעם יש ופעם אין. נראה לי כי עיקר הקושי שלך הוא למצוא את המרחק הנכון, המרחק בו תרגישי בנוח, בטוח ויכולה להרגיש. אני מצטרף לאמירה של לילך ומזמין אותך להמשיך לשתף ולהרחיב על רגשותייך, דרור

אשת האדמה, הסתפחתי לעץ שלך..סליחה.. אין לי כוחות לטפס להודעות הראשונות, לחזית. מרשה שאשלח מכאן? שאסתופף בצילו הנדיב של העץ שלך? לא אפגע, או כך אני מקווה, בעוצמתם של הדברים שכתבת א?ת. מרשה לי? להיצמד גם אלייך לקצת? דרור.. תראה אותי גם מכאן?.. מרגישה היום קטנה.. ממש קטנה עמדתי בתור למכולת היום. התינוקת של בעל המכולת ישבה לו בידיים, מלטפת לו את הפנים. היה כל כך הרבה בטחון בדאגה שלו, באיך שהחזיק אותה על הידיים, בהתרפקות שלה. ... חייכתי וכמעט בכיתי ביחד. מה יש לי היום? כאילו חסרה לי אמא, אבל לא חסרה. מה חסר? משהו חסר.. סוג של עצב... מתיש.. מתנגשת בקירות מרגישה כאילו סלע קשור לי ללב ומושך למטה כבד לי היום. ההמתנה לגברת שלי (למטפלת) קשה לי השבוע. קשה במיוחד. זה כבר מחר אבל קשה לי יש יותר מדיי מה לומר ולא אספיק. כמעט מרגישה צורך להכין אותה כבר עכשיו שקשה לי. בפגישה הקודמת היה כיף וצחקנו מלא. היה גם משמעותי, אבל , לא יודעת.. רוצה כל כך להרפות איתה. לנוח למרגלותיה, בצילה לשתוק, לבכות, להתכנס- מה שיבוא קודם. אבל אם ארפה לא אספיק לספר. לא בטוחה אפילו מה אני רוצה ממך .. בא לי להיצמד, וזה כל כך לא אני.. זה אף פעם לא היה. אוף דרור.. לא מפסיקה להיאנח. העיניים צורבות כבר יומיים-שלושה. עייפה... (ל.) ... לא חושבת שכתבתי לך בעבר בשמי, אתה יודע?...תמיד בשמות אחרים איכשהו.. אז שלום-שלום, מה נשמע? .. :-]