לליאת

ליאת יקרה, יש בי היום מועקה סתומה. ובדרך כלל, כשיש בי מועקה, חומות של שתיקה סוגרות עלי (אולי הן לא סוגרות עלי; אולי אני פשוט מתעטפת בהן..). אני כמו לא יודעת מאיפה להתחיל לפרוט ולהמיס את הגוש המעיב; לא יודעת לומר אם יש בי באותם רגעים (כמו עכשיו) רצף מחשבות מסחרר - מהיר מכדי שאוכל 'לתפוס' מי מהן ולגבש אותה לכלל משהו בר אמירה- או שמא כל מהלך החשיבה והרגש מואט עד כדי שאני חווה מעין ריקנות. אני מכנה את התחושה הזו 'זרימה של מצולות', מפני שזה מעט דומה לתחושה האטומה והחשופה כאחת שחשים כשצוללים לתוך המים ומעמיקים (את מכירה את התחושה? זוכרת אותה? מהילדות לפחות? ואולי אפילו מהאמבטיה – כשמכניסים את הראש למים?). ואני מתבוננת בך – במרץ המילים שלך, בחדווה שלך שכרוכה בלכתוב ובלהביע (כך נראה), בהעדר העצלות הפנימית, במגע החם שאת מקדישה לכל אחד ואחד מאתנו – ושואלת את עצמי מאיפה את מגייסת את הכוחות הללו; ואיך ניתן להיות בד בבד ב'עולם שבפנים' וב'עולם שבחוץ' – לעבור ביניהם בתנועה שנדמית (אצלך) כל כך חלקה וחסרת מהמורות? אני ממש יכולה לדמיין אותך מטיילת עם העיניים מהתמקדות מרוכזת בבן השיח שלך (או במה שהוא כותב) לבהייה באיזושהי נקודה בחלל שמעידה על כך שאת נכנסת לעולמות התוכן שלך. ואז את מפיקה מעצמך מענה. בדרך כלל מענה מאד נכון. אני לא כותבת כדי להחמיא לך. אני רק רוצה להבין – להבין באמת – מהי הקשבה 'נכונה' וכיצד 'עושים' אותה. בימים כמו היום, אני לעיתים דנה את האזורים הקשובים ש*בי* (חלקם) בחומרה: נדמה לי שיש בהם נטייה עלוקתית, שבן השיח שלי – דווקא בתכנים שהוא מביא עמו - כאילו מאפשר לי לקחת את הגוש הסמיך שלי ולהפריד ממנו חתיכות מוגדרות של עצמי; הוא כאילו ממסגר אותי, ממקד אותי, מנתב אותי. ואז (לפעמים) פתאום מופיעה נמרצות כזו כמו שלך, פתאום מופיעות מילים, והמחשבות תוכפות בזו אחר זו. אבל... מי כאן המדבר ומי הקשוב? ובכלל, האם הקשבה ממלאה אצל כולם תפקיד פנימי מסויים? והאם ניתן לענות על השאלה מהי הקשבה אמיתית? מה שלומך היום? נויה

אוי נויה, מה אני יודעת? מול שאלות כמו אלה שלך, אני נתקפת זהירות מיוחדת. הן טומנות את אותו פח מסוכן, אליו אני עלולה למעוד, ולהינזף בטשטוש הגבולות הראויים. יש לי הרבה מה להגיד, אבל הכל אישי כל כך, פריך, נפיץ. אני יודעת שיש הרבה אופנים של הקשבה נכונה. בגלל זה יש כל כך הרבה פסיכולוגים, ורובם טובים להרבה מטופלים. בגלל זה יש כל כך הרבה חברות טובות, נישואים שמצליחים, תינוקות מאושרים. הפורום שלנו, ששומע כל כך הרבה מכאוב, ייאוש, אובדן, כעס, אכזבה, תסכול וצער - עלול להשכיח מאיתנו את העובדה הפשוטה שאנשים יודעים גם להיות טובים זה לזה. אני מאמינה גדולה ב??טו?ב האנושי, בשמחה, בהנאה מהמפגש הבינאישי. אולי זה זה, ואולי משהו אחר. אוכל להבטיחך נאמנה, ששום דבר אצלי לא ממש עובר חלק בלי מהמורות. זאת אשלייה אופטית קסומה, שלצערי (או לשמחתי) איני יכולה לנפץ מעל גבי הפורום. מרץ מילים וחדווה יכולים לדור בכפיפה אחת עם מהמורות וגושים סמיכים, האמיני לי. אולי ניפגש פעם באותן מצולות כחולות (כן, צללתי הרבה, ואפילו פגשתי כריש, בחיי) בהן הכל מואט ומושתק, ואולי אפילו יצטלבו המבטים. בואי נקווה שתתפוגג לנו המועקה איכשהו ותודה ליאת

תודה (!!!) ליאת, את יודעת - לא ממש ציפיתי לתשובה. ידעתי שאין תשובה. (ואני גם לא כזו אינטלקטואלית גדולה שמבקשת *לחקור* את נבכי המהות האנושית. אני מעדיפה פשוט לגלוש בתוכם). אבל ציפיתי למענה. היה לי קצת רע... מענה קיבלתי. ובגדול! הוקל לי... עכשיו, כשדיללת מעט את הגוש הסמיך, אני אלך להסמיך אותו בחזרה עם עוד סיגריה מגעילה. מה יש? קצת שנאה עצמית. אולי התנחמות במוכר ובזמין. אני מקוה שלא דיממת כשפגשת (?!) את הכריש :-) נויה