דוק גרין:אני עדיין מחכה לתשובתך!

תודה על ההתייחסות. אבל עדיין לא קראת מסתבר את מכתבי בדף הקודם. אני במצב די קשה..ואני מחכה נואשות לתגובה מקצועית ממך. אנא החזר לי תשובה. המכתב הוא:"מעגל סגור". בתודה מראש שירי.

שירי יקרה, קראתי את ההודעה שלך, 'מעגל סגור', וכעת אני מבין את הדחיפות. המצב שאת מתארת הוא אכן בלתי נסבל, וכפי שאת עצמך מציינת, את נמצאת כעת בסיכון גבוה, ואכן זקוקה לעזרה. מן הדרך שבה את מתארת את מצבך לא קשה להבחין ביכולת האינטלקטואלית שלך, ואני משער שגם לך קשה להשלים עם הפער שבין היכולת הזאת לבין מצבך הנפשי, המוציא אותך משליטה בחייך. את מספרת שהיית בטיפול נפשי בלתי מוצלח בשנה שעברה. טיפול נפשי מותנה בקשר המיוחד הנוצר בינך לבין המטפל/ת, ולא ניתן ללמוד מניסיון אחד על האפשרות של מטפל אחר. לא כתבת האם היית בטיפול בעקבות ההטרדה המינית שחווית. סיפרת שהותקפת מינית, ועשית הבחנה בין תקיפה לאונס. למעשה, התוצאות של תקיפה מינית אינן שונות משל אונס, ויש לטפל בטראומה הבאה בעקבותיו. אין לי פתרונות פשוטים, אבל אין לי ספק שעליך לטפל בהשלכות של החוויה הקשה שעברת, גם אם מדובר בתהליך ארוך ולא פשוט. לא קל למצוא את המטפל המתאים, אבל קשה הרבה יותר ללא תמיכה נפשית. המצב שאת מתארת, וההשלכות שלו על חיי היומיום שלך ועל מצבך בלימודים, דומה למצב של פוסט-טראומה, ודורש עזרה מיידית. כתבי לי אימייל וננסה לחשוב ביחד על האפשרויות העומדות בפניך. [ בינתיים אני מזמין אותך להשתתף בפורום הלם-קרב, העוסק בטראומה ובפוסט טראומה. יש דמיון רב בין טראומה על רקע מלחמה או אירוע בטחוני, לבין טראומה על רקע מיני, וגם בפורום שלנו תמצאי משתתפים שהגיעו מסיבות שונות. זהו פורום המשמש כקבוצת תמיכה, והמשתתפים בו יאפשרו לך להתמודד עם קשיי היומיום, ויתרמו לך מנסיונם. זו כתובת הפורום: http://doctors.co.il/forums/list.php?f=66 שירי יקרה, את נמצאת על קו התפר שבין התחלת חייך הבוגרים תוך שליטה בגורלך, לבין כניעה לקשיים ולחוסר שליטה. למרות הקשיים הרבים, האחריות כולה נמצאת כעת בידיך, ורק הבחירה בהתמודדות תאפשר לך למצות את היכולות הרבות הטמונות בך. אל תיכנעי. כתבי לי, ואשתדל לסייע לך למצוא את הסיוע המתאים. שלך, דרור

שאלה: יש לי הפרעת אכילה.בולמיה עם נטייה לאנורקסיה (בתקופות) משהו כמו בערך שנתיים. המצב הולך ומחמיר. אני חיילת ומקבלת טיפול צבאי שלא עוזר לי כ"כ.עמדתי לפני טיפול בתה"ש אולם אז הצבא החליט להפסיק את השתתפותי. הם הציעו לי כחלופה טיפול בצריפין, שגם אותו לא קיבלתי כי הכל תפוס ומלא ואני לא בסכנת חיים ולכן אני יכולה להמתין. אין לי כסף לשלם לטיפול פרטי.ההורים שלי אפשר להגיע יודעים שאני סובלת מבולמיה, דיכאון , חרדות והפרעות שינה ( כמעט הכל למעט הדיכאון הופיע לי גם בגילאים יותר קטנים).הם יודעים ומעלימים עין.אני יודעת שהם יודעים.הם רומזים שהם יודעים.הם רואים-אני רזה מאוד. הם פשוט מלגלגים וצוחקים ומבקרים ואני מטבעי בן אדם מאוד רגיש ולא מאילה שמסוגלים "לחלוב" כסף ו"לצפצף" על מה הם חושבים עלי... אין אופציה של פנייה לקופ"ח ,כיוון שהם לא יקבלו אותי כל עוד אני חיילת. האם עליי להרים ידיים? לחכות לשחרור(עוד 9 חודשים)? אני עם יד על הלב אומרת שלבד אני לא יכולה על הבעיה הזו.