צריכה כוח...

למה אני לא מסוגלת פשוט לגמור עם זה וזהו? למה אין בי את הכוח לומר שמספיק, שזה כבר יותר מידי. יש לי כל כך הרבה מחשבות כיצד לעשות את זה. יודעת בדיוק מה אני אלבש, איפה זה יקרה. כבר שנים שאני יודעת את כל הפרטים, מתכננת.. ומשום מה לא עושה את זה. איך אוספים את הכוח לסיים את הכל? גם ככה זה כבר מזמן נגמר. סתם אני מושכת ומושכת את הקץ, למה זה טוב? תמיד הייתה בי סקרנות לראות איך אני אצא מזה, לראות מה ייצא ממני, אם ייצא. נראה לי בטוח לומר,אחרי חמש שנים ושנתיים וחצי של טיפולים, שכבר לא ייצא. אני סתם גורמת סבל לאנשים סביבי – לאחי הקטן. תמיד חשבתי שאני לא יכולה למות בגללו, עכשיו אני חושבת שאני לא יכולה לחיות בגללו. איזן תועלת יוצאת מכך שרואה את אחותו הגדולה בחוסר תפקוד ובשאר הדברים שנלווים. אני מתחילה להרגיש את ההשפעה השלילית שיש לזה עליו. מתחילה להרגיש שהאישיות שלו מושפעת מזה, ממני. הלוואי והייתי יכולה לאסוף כוחות ולהשתנות בשבילו. ניסיתי, זה לא עובד. גם עכשיו, אני יודעת שזה לא יקרה, יודעת שאני לא אסיים את הסבל הזה. שאני אמשיך ואמשיך.. לשום מקום. למה זה טוב? (ניסיתי לחשוב על למה לא לסיים וכל מה שעולה במוחי – זה הארי פוטר, חייבת לקרוא את הספר השביעי..טיפשי -לא? חסרת חיים).

א. הארי פוטר זו סיבה מצויינת להישאר בחיים - אסקפיזם טהור. ואני חושבת שלמרות שאת מאמינה שהסיפור שלך גמור, הוא לא . הוא גם לא אבוד...יש אנשים שקוראים אותו ומחכים לסוף טוב, כמו אחיך. כשמאמינים ששום דבר לא ישתנה, זה בדרך כלל כי הצבנו לעצמנו מטרה שלא מתגשמת, אבל אולי מה שאת עוברת עכשיו אלו הם גם חייך והם חשובים ומשמעותיים דווקא כי את מרגישה כל כך הרבה..גם אם זה לא מה שאת רוצה להרגיש. יש לי ספר להמליץ לך עליו. זה הספר האהוב עליי ביותר. קוראים לו "ללא גורל" של עמנואל קרטס. זה ספר מאוד קשה ( אולי לא כדאי לקרוא אותו בדיכאון )אבל אני למדתי ממנו שגם כשאנחנו תופסים תקופה כמבוזבזת כחור שחור שאין בו כלום, מסתבר שיש בו חיים והם חשובים. ואני בטוחה שהחמש שנים האלו שאת מדברת עליהם לא היו מבוזבזות ושעברת בהן גם חוויות טובות, אפילו שמחות היום יום, סתם יום יפה לדוגמא. אני שולחת לך הרבה כוחות ומקווה שתרגישי יום אחד שאת כן מגשימה את עצמך. רק אל תסיימי, כי אז, איך תוכלי לספר לנו את הסוף הטוב?? (:

פ. יקרה רוצה להוסיף עוד קצת על דבריה היפים של אופיר. גם אני נרגעתי מאותה שורה אחרונה של דברייך. להרגשתי, למרות האפלה מסביב, את יודעת לכוון את המבט אל מקורות הכוח הראויים. כבני אדם שונים, אנו נוטים ל?צ?פות לסוגים שונים של גאולה. אנשים רבים משוכנעים שאם רק היה להם כסף/בן זוג/יופי וכד', חייהם היו משתנים מן היסוד. לעומתם, יש את מי שמבינים שהמשמעות האמיתית של הקיום טמונה דווקא *בחווייה* - באופן בו אנו נותנים לאירועים שונים לחלחל לתוכנו, ולהותיר בנו את רישומם, תוך מודעות להיותנו, בעצמנו, חלק מהחוויה של הזולת. זהו אופן קיום אחר, מודע יותר ומרתק. ויש בך סקרנות. אדם סקרן לא יכול לגזור על עצמו את שיעמומה של המיתה, ולהפסיד את כל ההפתעות שיכולים לזמן לנו הספר השביעי, העונה השלישית, המערכה הבאה. הבשורה הרעה היא שזה לא תמיד קל. שולחת לך הרבה כוח ליאת

תודה על הכוח ששלחתן.. התכוונתי דווקא לכך שאני צריכה כוח על מנת לסיים עם החיים האלו...אבל לא חשוב.. אהבתי את המטאפורה של החיים כסיפור. תמיד כשאני קוראת ספרים אני כמעט אף פעם לא קוראת את הסוף. שונאת שתמיד הכל נגמר בסוף טוב. הכל מסתדר בצורה נפלאה בספרים.. אולי גם בסיפור שלי, כמו הספרים אותם אני לא יכולה לסיים, אני לא הגיע לסוף? ליאת, למה יש אנשים שיכולים להתאבד ואחרים שלא? מה הכוח שמניע מישהו להתאבד? גם מתוך הסבל הזה והראייה השחורה, ברור לי שאני לא יעשה את זה. אבל למה? למה אני לא יכולה לממש את המחשבות? להפוך אותן למעשים? למה יש אנשים שכן יכולים? למה אני לא?

הי פרח יקירה, מקווה שלי מותר לומר, מתוך ניסיון לתור אחר המון תקווה - את עוד צעירה, ויש מקום להמון עתיד. בראייה ובמושגים שלי, שנתיים וחצי של התחלת טיפול הם לא המון זמן. במיוחד כאשר הם נעשים בעודך פיזית בתוך סביבה שקשה לך כל-כך להיחלץ ממנה. הטיפול נתן, וייתכן שלא מספיק ועדיין היה בו. הרשי לי להאמין שעוד יהיה. הבנתי מייד איזה סוג של כוח ניסית להדגיש בדברייך, ונראה לי מאד שגם ליאת וגם אופיר הבינו גם הבינו ולקחו אותך לכיוון הכי נכון. מעצבן? כלל לא בטוח... בכל זאת, בעיניי, חושבת שבמקביל ובעוצמות לא פחותות, היו שם גם סימנים קטנים-אך-גדולים לכיוון הכוח מהסוג האחר. הבונה. ניצני תקווה. הכוח להישאר ובטוב. הכוח ממנו מופקת האהבה. ההרפיה. איך לפעמים דרכנו בשאיפה אלי מוות מספרת בעצם על כמיהה סמויה אחרת. גם להצלה. מי שהיה שם יודע באיזה כוח אדירים מדובר. ערימות של כוח שרק את יכולה לייצר בעצמך מתוכך. לכיוון זה או אחר. ועם כל הכוח וה'להיות על הגבול' >ככה< קרוב, זה עדיין לא תמיד מתרחש. ההחלטה היא משהו שקורה תוך שביב שנייה. בדרך-כלל מעורב בזה סו?פ?ר זעם מטורף, אולי גם תחושת תוקפנות שאינה בת-הכלה. עם כל התכנונים שבעולם ברגע שהכוח והדחף הזה שם שם על כל הנפח הזה ויותר, קורה שנוטים לוותר על חלק נכבד משלבי הביצוע של התוכנית המקורית, או שבוחרים משהו אלטרנטיבי שנמצא בהישג מיידי. גם התפיסה הופכת להיות שונה, ולא תמיד אנחנו מסונכרנים. במקרה או שלא.. גם אנכי מדברת על תכנונים למיניהם. ממש להתפאר בגאוותנות המעוותת הזו... ואולי לכל אחד יש איזו פנטזיית מוות נסתרת או גלויה. נראה לי שאפילו טוב לדבר על זה. זה משעשע בדרכו המוזרה. הרעיונות האלה הם תמיד אופציה. ובכלל יש כל-כך הרבה. לא צריך לחפש רחוק. נראה לי גם שמה שיכול לקרות עם תכנונים כאלה הוא מן סוג של התפוגגות עם הזמן. הסתגלות. זה שהם כאן, שנים, הופך אותם לפחות רעילים. אולי. בכל אופן, מה שנראה לי הוא שהתכנונים האלה יוצרים איזה ריגוש, ואולי בדרכם המוזרה מפיחים תחושת בטחון והקלה. הם שם. איתנו. לצדנו. אולי מרמים בדרכם באיזו תחושת שליטה. ובעצם היותם עוזרים לנו להישאר. פה. אבל דווקא מכאן אפשר לבנות. פנטזיות המוות מלמדות עלינו. בחיים. לפעמים כמה נואשים לאהבה, מ?יכל, עטיפה, גבול והגדרה. כל ה'אין - ים' הנורא חסרים האלה. מה משאיר אותנו כאן? משהו עמוק זה בטוח. כנראה איזה יצר גדול הישרדותי מניע ולא ידוע. אולי בתוך ייאוש עצום נחבאת תקווה לא מודעת. וכן, אכן לסקרנות יש כוח גדול שמשאיר כאן אנשים. אותה סקרנות שרוצה לדעת איך יהיה כאן אחרינו (לו אפשר היה בעודנו...). זו עוד אחת האפשרויות. מה התשובה שלעתים היית יכולה לתת לעצמי? נראית מוזרה וכבר רשמתי כאן בעבר... רמת התיעוב העצמי שלי היא בשמיים, ולכן, העונש האולטימטיבי שאני יכולה לתת לייצור שכמותי בעולם הזה הוא להישאר בחיים כדי לסבול עד כמה שרק ניתן. להכאיב ולהרוס בלי רחם. בלי גבול. בהיאחזות שכזו. אילו היה אכפת לי קצת יותר מעצמי, הייתי עושה את הטובה הזו וגומרת עניין כבר לפני הרבה שנים... אולי כן ואולי לא, אולי תקף ואולי לא תמיד ... ואולי ... אולי זו מלחמה של כעס מול אהבה... יאללה, מילים מילים מילים. האם כל זה משנה בכלל? ומשהו קטנטן לסיום, מנסה למצוא מידה של נחמה ותקווה. רוצה שנייה לקחת את הדברים היפיפיים של אופיר לכיוון נוסף: קצת היסטוריה (למרות שזה תחום חלש שלי). ראי, למשל, את תקופת ימי הביניים. תקופה של אלף שנים. המון זמן. חלקה חשוכה מאד. תקופת יציבות, שכביכול אפשר היה לחוות בה מבחינה חיצונית מן סוג של אי תנועה, ואם אצטט את ויקיפדיה: "תקופת ביניים שבה לא התרחשה התפתחות משמעותית והאנושות הייתה שקועה בדכדוך מתמשך". אבל דווקא בה, מתחת לפני השטח היה תהליך עצום של בנייה והוא זה שהביא הלאה להתפרצות של הרנסנס... המון אור יש בך, פרח אשת האדמה