בן זוג חולה מאניה דיפרסיה

אני בזוגיות מזה כשמונה חודשים עם חולה מאניה דיפרסיה. אנחנו מאוד אוהבים וחושבים לעבור לגור ביחד אך אני מאוד חוששת מזה כיוון שעדיין לא ראיתי "בהתקף". אני יודעת שהוא אושפז (פעם אחת כשנפרדנו) ועוד כמה פעמים כשלא היינו בזוגיות עדיין. אנחנו חושבים להתקדם הלאה ביחסים וזה אומר אחרי המגורים ביחד, להתחתן ולהביא ילדים. אנחנו בני 33 ובנוסף לכל החששות, אני גם חוששת "לבזבז" זמן יקר במידה וזה לא יתאים, כי אני כבר מוכנה לנישואין והקמת משפחה. מה עושים? לוקחים את הצ'אנס? האם זה תורשתי? עניין התורשה בהחלט מטריד אותי.

שלום אני, שאלת שאלה קשה ומורכבת, ולצערי לא אוכל לתת לך תשובה קלה. את מתארת מצב בו קיימות סיבות משמעותיות לחשוש ליציבות העתיד המשותף, ומצד שני אי וודאות קיימת בכל קשר, גם כשתנאי הפתיחה נראים מצויינים. נושא התורשה, אגב, מהווה דוגמה מצויינת לאי הוודאות שהחיים מזמנים לנו. זאת משום שלצד מידה מסויימת של העברה תורשתית, ישנם גורמים רבים (דוגמת גורמים סביבתיים) שאין לנו אפשרות לשלוט בהם בצורה מלאה. לכן, אפשר להביא ילד לעולם עם בן-זוג בעל תורשה 'למופת' ולהיות מופתעים ע"י החיים, ואפשרי גם המצב ההפוך... אין מנוס מלשבת עם עצמך לעבודת חשיבה (והרגשה) מעמיקה ויסודית, במהלכה תבררי לעצמך לאיזה כיוון את נוטה, ואיזה סוג של 'הימור' את עושה עם החיים... מה את מקבלת בקשר הזה, על מה את מוותרת, ואילו תחושות מעורר בך המאזן שנוצר בין הדברים. אני רוצה להזכיר שמסע מעין זה לא חייבים לעשות לבד, וכדאי לך לשקול קשר טיפולי שיילווה אותך בדילמה המשמעותית הזו. שיהיה טוב, אורנה