מוות אימי

אימי נפטרה בגיל 40 עקב סרטן הייתי מאוד קרובה לאימי והמחסור שלה עצום ובלתי ניתן לתאור אני בת 17 ומרגישה שלא אוכל להתמודד עם המצב אין לי אחים שיזדהו עם הרגשתי אני בת יחידה לאף אחד אין תשובות למעני על אף הרצון של הסביבה לעזור שום דבר לא ממלא את חלל חסרונה , היא אינה איתי יומיים וכבר איני מסוגלת להתמודד עם המצב אין לי שמץ של מושג כיצד להמשיך לחיות, אבי שבור ולא יכול לשמש לי תמיכה הוא שקוע בצערו ועלי להיות חזקה בשבילו בבקשה תתנו לי פתרון מיידי כיצד להתמודד עם המצב ????.?...

שלום לך בשם בדוי. גם אימא שלי נפטרה מסרטן לפני שנה וחצי. אין פה הוקוס פוקוס ולכל אחד לוקח את הזמן שלו להתאבל. את אמנם כותבת שאת צריכה להיות חזקה (וגם מנסה לשדר כח כלפי חותץ) אבל גם לאנשים חזקים יש רגשות ויש רגעים שקשה. חשוב מאוד להתאבל וקחי לך את הזמן!!!! אני אישית יצאתי לבלות זמן קצר אחרי האירוע אבל את לא חייבת לעשות כמוני!!! אם תרצי, את יכולה גם להקליק על שמי בכחול ולכתוב ישירות אליי. מקווה שעזרתי לך במשהו, עדי

לשם בדוי שלום רב! אין לך מושג עד כמה אני מזדהה איתך. אני קוראת את דברייך ונדמה לי כאילו אני בעצמי כתבתי אותם. אני הרבה יותר גדולה ממך, וגם יותר מהגיל בו היתה אימך עליה השלום. אבל הורים זה הורים וכשמאבדים אותם - זה כואב בכל גיל - שלך ושלהם. גם אני בת יחידה, ממש כמוך, ללא משפחה קרובה של ממש וגם לי יש חברים נפלאים שעוזרים אבל מי כמוך יודע שזה לא אותו הדבר. לפני פחות משש שנים איבדתי את אימי, שהיתה בת שבעים פלוס, וכעת אני מתמודדת שוב עם אובדן אבי, שנפטר ממש בימים אלה. הוא נפטר בשיבה טובה בגיל שמונים פלוס, ואני בת ארבעים פלוס, אבל עובדות אלה אינן מקהות את הכאב. ואני אומרת לעצמי וגם לך - הלוואי והיו תרופות פלא להקהות את הכאב. אבל אין. מה שאני עושה הוא - מנסה פשוט להיות אני עצמי, מבלי לדפוק חשבון לאף אחד. אני בוכה כשבא לי וצוחקת כשבא לי ומי שזה לא מוצא חן בעיניו - זב"שו! את כל החכמולוגים שאומרים תהיי חזקה, תאספי את עצמך, תקחי את עצמך בידיים וכולי - אני מעיפה לכל הרוחות. עצות כאלה הן - בעיני לפחות - יותר גרועות מרעל. אני יכולה לומר רק דבר אחד, נדוש אבל נכון: הזמן הוא באמת הרופא הטוב ביותר. ואין פה פרק זמן מוגדר - לכל אחד יש את פרק הזמן הדרוש לו. לפני סיום הייתי רוצה רק לנצל את ההזדמנות ולהציע למנהלי האתר להקדיש כמה מילים לנושא ההתמודדות עם אבל או להפנות אותנו לאתרים מתאימים העוסקים בנושא זה. וכמובן, שנראה לי שגם לגולשים עצמם שיש להם מה לומר בנושא - לעודד או לספר על ההתמודדות שלהם עם הנושא - נראה לי שכאן הוא המקום המתאים. כל טוב ורק שמחות לכולם!

שלום ראשית אני משתתף בצערך. אם אני מבין נכון את דבריך איבדת את אימך השבוע. זהו בודאי זמן קשה, להתאבלות והתכנסות בזיכרון על אימך, ובוודאי יקח זמן עד שאת ואביך תוכלו להתארגן מחדש ולהמשיך הלאה. לצערי אין פתרון מיידי להתמודד עם המצב, לפחות לא ברמה הפסיכולוגית. המוות הוא ההתמודדות הקשה ביותר בהוויה האנושית ואין בתקופה הזו דבר שיוכל לכפר על מה שאיבדת. זה טבעי שבתקופה כזו תרגישי מצוקה וקושי. בתקופה כזו את בוודאי זקוקה לתמיכה מהסביבה וזו נקודה כואבת במיוחד, כי את מציינת שאין לך תמיכה כזו. נסי לחשוב בכל זאת מי בסביבה הקרובה יוכל לתמוך ולעזור. ההתמודדות בשלב הזה היא ברמה האנושית ולא בשיטות פסיכולוגיות. האבל והמצוקה הם טבעיים ואני מקווה שהזמן יגליד את הפצעים ושלא תדעי עוד צער. אם הדבר יכול לעזור כתבי אלינו ואולי נוכל להשתתף איתך לפחות בכך. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי גם אני עברתי טראומה דומה לפני שנה בדיוק, כשהאדם הכי קרוב אליי, סבא שלי, נפטר. אני עדיין מחפשת דרכים להתמודדות. מה שאני יכולה להגיד לך זה שתדברי על זה, עם מי שאת רק יכולה.... תבכי, תבקרי בקבר, תדעי שהיא איתך

היי... הייתי גם רוצה להישתתף פה בשיחה, מאוד מזדהה עם כולכם, ובודאי תבינו שהאינסטינקטים שלי רוצים גם לישפוך קצת על המקלדת... :)... אני בן 20, אבל עדיין ממש ילד קטן בפנים, עברתי ילדות קשה עם הרבה כאב עד שלבסוף לפני שנה אחי הקטן, צעיר ממני בשנתיים, החליט לעזוב את העולם, הוא היה היחידי שאהבתי ושעבר איתי את הכל, והכל פתאום נישבר, ממש עם אני מסתכל על זה עכשיו, כאילו כל מה שהאמנתי וכל מה שחשבתי שאני יודע נישבר לרסיסים... אני חושב שחצי שנה שלמה הייתי בהלם ובכלל לא תפסתי מה קורה מסביבי, ואחרי זה חצי שנה של דיכאון ממש קליני, לא פעם עברה במוחי המחשבה על להיצטרף אליו ולהפסיק עם כל החרא הזה... עדיין אני לא קולט ומבין מה אני אמור לעשות עם כל המחשבות האלו בראש,... כל מהלך היום אני חושב על כל החיים שלי ועל כל הכאב שעברתי עד לנקודת שבירה, שעכשיו אני כבר לא יודע מי אני, מה אני רוצה מעצמי, ומה אני בכלל עושה פה בעולם המעוות הזה. אז תסלחו לי על "האופטימיות", ואל תידאגו לי, לעולם לא אוותר על מתנת-החיים, וכמו שמישהו פה אמר, ואני מקווה שאני יוכל להסכים איתו עוד כמה שנים, שהזמן הוא התרופה הכי חזקה.. אני מקווה שזה נכון. כל הדיבורים האלו, ובמיוחד מאחורי הגב שלך, רק מכשילים אותך, באמת כמו שנאמר כל דיבורי ה"תתגבר" האלו הם באמת כמו רעל, אנשים לא מבינים את זה, פשוט, הם לא יודעים איך להיתמודד עם זה ומה להגיד אז הם פשוט זורקים כמה מילות עידוד ורחמים, והם לא מבינים ->לנו<- זה רק גורם אי-נוחות והרגשה ששונים או שמשהו דפוק אצלנו.... מה שגם אמרו פה, ואני הכי הכי הכי בעולם מסכים עם זה, זה פשוט לא "לידפוק" חשבון.. לא לנסות להסתיר את עצמנו "ולהיעלם".. זה קשה, אבל לא להיתכנס בתוכיינו, ולהגיד מה שרוצים, מתי שרוצים, ולא להרגיש רע שעושים כייף, ליצחוק להישתולל ולעשות שטויות כמה שאפשר, ופשוט לא לישכוח את עצמנו "בחור השחור" הזה שמאיים ליבלוע את מהותיינו.. אבל זה קשה, קשה מאוד אפילו... למה רופאים לא יכולים להיות כאלו? כאלו שבאמת מביעים לכם רגשות מהלב, ולא רטוריקה מעצבנת של "מילים של פלסטיק".... האנשים שהכי עוזרים אלו הם האנשים שנותנים פיסת רגשות מעצמם, רגשות וחוכמת חיים משל עצמם, ולא סתם טייפ-רקורדר שחוזר על עצמו במילים שכבר אין בהם שום רגש והרגשת פשר. בגלל זה כנראה אני לא מדבר עם אף-אחד על מה שכואב לי, חוצמזה שגם לפני זה הייתי בן-אדם שקצת סגור בעצמו ושומר את כל הכאב והכעס בפנים חזק חזק בלב, נועל במפתח ולא מגלה לאף-אחד איך פותחים.... אחרי "הפיצוץ" הגדול - גם אני לא יודע כבר איך פותחים את "התיבה", למילים נגמר הערך, והכל נראים כאילו הם נמצאים מיליוני כוכבים רחוק ממני, ושאף-אחד באמת, אבל באמת באמת, לא מצליח להבין את מה שאני מרגיש... אני פשוט אידיוט, אני מפחד להושיט יד לעזרה, אני בחיים לא ביקשתי מאדם עזרה, למרות שכל-כך היינו זקוקים לו, אבל ההרס העצמי הרבה יותר גבוה, והרחמים העצמיים "אני זבל, אני לא שווה כבר שיצילו אותי"... הרחמים העצמיים, אבל במיוחד ההרס העצמי הורג אותי.... אני גר לבד ואין לי אף-אחד בחיים, חוץ ממעט חברים טובים שבאמת לולא חבריי הייתי כבר ממזמן משתגע... הלילות קשים לי. קשים לי ביותר. שהלילה יורד, הנשמה שלי גם יורדת, יורדת לאפלה, אני מנסה לגשש, אבל מתעוור ונופל... כל לילה זה אותו דבר, יכול להיות לי יום נפלא, מלא שמחה וחיוכים, אבל בלילה? ללכת לישון לבד? להרגיש את הלבד הנורא הזה?... אוי... אנשים, אולי כמה ממכם יבינו אותי, הלבד הזה פשוט מייגע, נותן לך להרגיש כאילו אתה היחיד בעולם שכואב לו כל-כך, כאילו לכולם יש את החיים המסודרים שלהם, ורק אתה פצוע ומדמם לך בתהום, ואין אף-אחד שיוכל להושיט לעזרה ולחבק אותך. אז תודה שהקשבתם, האינטרנט זה הפסיכולוג הכי נהדר שיש, לא שניסיתי משהו אחר, אלא פשוט הוא לא מצפה ממך למשהו ואני לא מצפה ממנו למשהו, אז אין בעייה ככה להישתפך ! :) *חיבוק לכולם*

לג'ים שלום, כתבת שאתה גר לבד, אז למה שלא תיקח שותף או שותפה? גם אני גרתי לבד ועשיתי את זה. אני מעדיפה לוותר על החופש שלי להסתובב בלבוש מינימלי אבל שיהיה לי מישהו לדבר איתו ולעשות שיחות נפש. עדי

שלום ג'ים! אני רואה שאנחנו משדרים על אותו הגל, ובעצם נוכחת לדעת שכל האנשים שעוברים את החוויה הקשה הזו משדרים על אותו הגל, מרגישים בדיוק אותו הדבר, רק שעד שלא מדברים על זה - אנחנו אפילו לא יודעים עד כמה כולנו "באותה הסירה." וכשאנחו נקלעים לסירה הזאת נגד רצוננו, כולנו פתאום ילדים קטנים שרוצים חיבוק, וזה לא משנה בכלל בני כמה אנחנו. אז קבל את החיבוק הזה מכל הלב!