לליאת

ליאת, ממה את נהנית בטיפול? זו שאלה שאני (עדיין) לא יכולה לשאול את המטפלת שלי ויש סיכוי טוב שבתגובה היא תפנה בחזרה שאלות שקשורות אליי (ואולי בצדק) אבל בכל זאת זו שאלה שמעניינת אותי.. איך את מרגישה עם זה שהקונפליקטים חוזרים ומשחזרים את עצמם כל הזמן שזה אותן מילים ואותן תחושות ואותם דברים שוב ושוב ושוב, נאמרים על ידי אנשים שונים ובניסוחים אחרים, אבל תמיד זה חוזר לאותן נקודות.. לריחוק-קירבה, להימנעות-השתוקקות, היחשפות-הסתרה, חזק-חלש..ועוד כל מיני בני דודים וחברים קרובים של המתחים האלה, בוריאציות שונות. את מצליחה עדיין להתבונן בחוויה הפרטית של האדם שיושב מולך, בלי שיקפצו לך מיד מודלים ותאוריות ורשמים שנאמרו על ידי אנשים אחרים? להרגיש את האדם כמו שהוא מביא את עצמו בחוויה שלו? את לא עייפה לפעמים מכל זה, מה"עוד מאותו דבר"? איך את לא מפתחת "קהות" מסוימת כלפי מילים ורגשות מסויימים בתוך המקצוע שלך? אני לא יודעת איך את (או "אתם", כמקצוע) עושים את זה... אני רק בחיתוליי בתחומי הטיפול וכבר מבצבצת בי בחילה קטנה לפעמים, מהבנאליות של הדברים, מחוסר-ההפתעה, מהחזרה המשמימה הזאת על קונפליקטים ידועים מראש.. אבל כאן אולי בלבלתי והכנסתי גם אותי למשוואה... שואלת אותך בלי קשר אליי. שאלה "שכלתנית" אם תרצי- האם השאלות שלי מתעוררות גם בך לפעמים? שתהיה שבת נעימה ותודה, לילך.

לילך יקרה, אני שמחה על השאלה שלך. מצפה -גם אני - לתשובה מליאת. ככלל, כל סוגיות ה'שחיקה' אצל מטפלים מעניינות אותי (בראש שלי, הן נסבות בעיקר סביב שחיקה רגשית). אני רק אשאל בקצרה (כי אני חייבת לרוץ, ולא להשתקע כאן...) האם כל האנשים שעוסקים בזוגיות למשל (או בחוסר הסיפוק האישי שלהם, או בבעיות כלכליות, או בקושי לפצל את הקשב בין מספר ילדים, או WHATEVER) משעממים אותך? הרי סביב הסוגיות ה'בנאליות' האלה מתגבש אצל כל אחד רקע אחר וסיפור מורכב אחר, ובעיקר בעיקר- העמדה הרגשית שלך כלפי כל אדם כזה היא אחרת, ומכאן נגזרת גם מידת העניין שלך. האם את כל כך פוחדת לשעמם ולשחוק את הגברת שלך? [אל דאגה: כולנו טוחנים מים - בטיפול, בחיים ובינינו לבין עצמינו - אבל אם המים לא נגמרים כנראה שיש שם בכל זאת איזושהיא זרימה]. ומילה נוספת: אחד הדברים שהכי מפתיעים אותי בטיפול שלי הוא היכולת הלא תיאמן שלה (של המטפלת) להתבונן על אותם הדברים ממיליארד זויות. אחת הסוגיות שדננו בהן לא אחת הינו הפחד שלי שהיא תפיק מדבריי את ה-OBVIOUS ותחשוב דרך תבניות מקובעות ללא יכולת להקשיב הקשבה גמישה באמת. אני 'צועקת' כשזה קורה - צועקת כמו מנוע שלא העבירו לו הילוך. היא בדרך כלל מוכיחה את עצמה... נסי ותראי! נויה מקווה שקלעתי לכוונותיך, מצטערת אם לא אענה בקרוב אם תגיבי - לא בטוח אהיה כאן...

תודה שענית, נויה! על תשומת הלב ושלל השאלות הלכתי וחזרתי כמה פעמים עד שהצלחתי להחליט מה לענות שאלתי באופן כללי אם השחזור הזה מוציא את העניין או הרגישות לפרטים הקטנים שכל אחד מביא איתו, ובכלל אם גם אתם מרגישים לפעמים בנאליות.. ש?אלת לגביי: אני חושבת שלא האנשים שסביבי הם אלה שעושים לי בחילה, להיפך- כשאני מתבוננת על הכל מהצד- כמו שאני בדרך כלל עושה- יש כל כך הרבה קסם במחוות הקטנות, בהרמת הגבה, בפה המתעקל לחיוך גאה או חיוך מריר, בנגיעה, בבכי.. אני חושבת שאם היו אודישנים לתפקיד הקהל הייתי לבטח מתקבלת. המיאוס מגיע כשבבלי דעת המבט גולש למטה ואני מגלה שגם אני חלק מהסצנה הזאת.. אני זו שעושה לי בחילה. על שאני מצליחה ליפול בקטגוריות הידועות. נבלעת בהתנהלות הכללית של הדברים. קראתי לא מזמן את הספר "סוויטה צרפתית" (ומאוד נהניתי!) ויש שם סצנה של ההימלטות המבועתת של כל תושבי פריס והשכונות החוצה לכפרים בזמן פלישת הגרמנים. המוני אדם, עשירים ועניים, נמלטים מהעיר, מנסים להיאחז במטלטלים טפשיים שאין להם כל משמעות במצב החדש שנוצר, רעבים, עייפים, מלוכלכים, מפחדים... מסה כזאת של אנשים, לכולם אותה הבעה חסרת ישע, חסרי פנים כמעט. לכל אחד סיפור משלו, ולחלק מהם קל או קשה יותר להתחבר, אבל כולם משחזרים איזו התנהגות אחידה ובנאלית... חלק מהנמלטים מנתקים את עצמם, ובמין השלמה מסתכלים על הכל מהצד. קצת בגועל. כאילו משהו מהאנושיות וממה שהופך פנים לפנים מוכרות, נמחק (תחושת האבסורד של קאמי, אם תרצי). וכך אני מרגישה לפעמים ביחס לעצמי. אני לא מפחדת לשעמם את הגברת שלי, המבט הסקרן שלה תמיד שם. אני פשוט לא חיה בשלום עם ההיבלעות שלי. עם הבנאליות שבי. וכן, זה מתח נוסף- בין אינדיבידואליות להתערבבות... כמה בנאלי מצידי.. זה רק נשמע כאילו אני מחמירה עם עצמי. בפועל אני פשוט קצת מנותקת. באופן מפתיע, אני היא זו שמציעה (לפעמים) את הפרשנויות המובנות מאליהן בטיפול, במין השלמה ובעסה כזו.. היא זו שנוטה לא להסכים ולהציע משהו אחר. ולפעמים דווקא אני היא זו שמפתיעה אותה. חשבתי שאכתוב בקצרה (זה אף פעם לא יוצא לי..) תראי כמה דברים הצלחת לדוג ממני.. תודה, לילך. נ.ב.- ליאת- אם תסכימי לענות, אני אשמח אם לא תתייחסי במישרין לכל מה שכתבתי על עצמי עכשיו, אלא באופן כללי. אם אפשר.

שלום ללילך ולנויה, יש כאן, נדמה לי, שתי סוגיות גדולות, שתיים שהן אחת. האחת, נוגעת למשאלה הנרציסטית לפיה אני ייחודי, שונה ומרתק, בניגוד לכל האנשים כולם. האם אני יכול/ה לשאת את עצמי בתוך הבנאליה. השאלה השניה היא, האם 'רואים לי'. האם למתבונן מהצד נגלים, למרות ניסיונותי להקסים, לרתק, לחדש, החלקים העייפים, המשעממים, השגרתיים להחריד הקיימים בי. אצל מי שבוחר ביודעין להעביר שעות רבות מחייו בחברתם של מטופלים, קיימת - לאמונתי לפחות - סקרנות בלתי נלאית כלפי סודות הקיום האנושי, כלפי הדרמות המפעילות אותו, הכוחות הבולמים אותו, והניסים הקטנים המאפשרים תנועה וזרימה בלתי פוסקת. אישית, איני נוטה למהר ולמדוד למטופל חליפה תיאורטית כפי מידותיו. אם זה נעשה, זה יקרה עפ"י רוב בדיון הדרכה מחוץ לחדר, או בחשיבה עליו בין הפגישות. תיאוריות יכולות להיות סד אכזרי וקרש הצלה בה במידה. מטפלים מנוסים יודעים להשתמש בהן בתבונה. את שואלת אם לא מתפתחת "קהות" או עייפות מול תימות חוזרות. אודה ביושר, שעדיין אני נפעמת מיכולתם של מטופלים לרתק אותי, להשאיר אותי עירנית וחדה גם אחרי שעות עבודה ממושכות. אין בכך כדי להוציא מכלל אפשרות רגעים של עייפות, של תקיעות, של ייאוש, של ספק. אני מקשיבה להם, הופכת בהם, מנסה, כל הזמן, להבין. אני אוהבת לחשוב שאנשים דומים להפליא אלה לאלה, ובמידה רבה "עשויים מאותם חומרים". יש בידיעה הזאת משהו מרגיע, מנחם, מקצר-דרך. מאידך, קיימת בי פליאה גדולה מול האיכויות האינסופיות של החוויה האנושית. היכולת האנושית ליצור ממחישה רעיון זה באופן המיטבי. חשבי על מדפי הספרייה העמוסים יצירות שנולדו מראשית ימיה של האנושות ועד ימינו, סביב אותם נושאים, ואין אחת דומה לרעותה. מה זה אם לא נס? כאשר אני מורשית, לא תמיד בלי מאמץ, להיכנס אל נבכי נפש של המטופלים שלי, ברור לי שאני נכנסת לאזורים מהם נולדות גם יצירות האמנות, הספרות, השירה, הציור, הריקוד. איך אפשר להשתעמם שם?? כשאני משתעממת (וזה קורה לפעמים) אני יודעת שזה בגלל שאני רק במבואה. שעוד לא קיבלתי רשות להגיע אל הדבר האמיתי. לא בטוחה שהשבתי לך, אבל שמחתי על ההזדמנות לחשוב ולהשיב לעצמי. ליאת

ליאת, איזה יופי של תשובה! יש בה כל כך הרבה ענווה וכבוד ואחריות ורגישות וכנות ויושר ואכפתיות ומה לא? אני יכולה רק לשמוח בשבילך, שהמקצוע שבחרת לך מתאים לך כל כך יפה :-) מאחלת לעצמי שהעיסוק שאבחר בו ימלא אותי בשאלות, פליאה, התרגשות וסיפוק כמו ששלך כנראה עושה לך.. (סליחה, "ינביט" ולא "עושה".. נדמה לי שזאת המילה שלך ;-) מעניין אם בוחרים מקצוע לפי מה שאתה או לפי מה שהיית רוצה להיות.. (אעדכן כשאדע..) בכל אופן- ממש תודה על תשובה מעוררת השראה :-) מאחלת לך שבוע נעים וטוב, לילך. (שחוזרת לקרוא את התשובה שלך שוב..)

ליאת, קראתי אותך בנשימה אחת.... כל כך ריגשת . כל כך נגעת. כל כך... תודה.

וואו, איזו שאלה ואיזו תשובה... הי לילך יקרה, תוספת קטנה משל עצמי - גם המטפל שלי מאד אוהב את העבודה שלו. איזה כיף לו. מותר לקנא, לא? זה מדהים. פשוט איש אוהב אדם. אוהב להקשיב. רואה את הייחוד ואת השונו?ת והחריגו?ת בצד המשותף והמרגיע. רואה את החולי אל מול היופי, אל מול התקווה... יחיד אל מול חברה. רואה את השלם. תראו איך זה, בסה"כ גם כשמדובר בשינויים גנטיים, כולנו אותה חיה, ובכל אחד איזון שונה של משהו בסיסי שמן הטבע. בבחינת עומק, כמה שונויות ניתן למצוא בתוך מרחב מצומצם כזה. וכן.. איזה יופי - כאשר אנו מאפשרים לעצמנו להתקרב הכי שאפשר לפנטזיות שלנו, אנו מגיעים הכי קרוב ליצירה. מן בריאה שכזו. אומרים על נפשם של אמנים שטבועה בהם התכונה הזו להגיע כל-כך קרוב לפנטזיות. לדעתי, תמיד מדהים לראות גדילה של אנשים מבפנים, כמו שמדהים לראות צמיחה של זעטוטים על כל השלבים. כל השלבים שאנחנו המבוגרים מזדהים איתם, ועם כל החרדות השלובות בהם גם אם לבלי דעת... וסתם להזכיר, למניעת עומס יתר, הוא, ואני מניחה שכל אחד אחר, יוצאים לחופשות מידי פעם למלא מצברים. זה קשה, בלשון המעטה, אבל למה שלא נשתמש בזה כחומר לבניין, לעיבוד חוויות של פרידה? אאוצ'. מרגישים שהוא חדש אחרי שהוא חוזר. מפחיד משהו. בכלל פוחדת פחד מוות לרשום כאן... אשת האדמה

אשת האדמה!!! כמה חסרת לי! התביישתי לקרוא לך כאן בקול, לשאול לשלומך "היא וודאי זקוקה לקצת שקט, למילוי מצברים", כך חשבתי אבל לא התאפקתי וכל כמה ימים גלגלתי מטה, להודעות ישנות, בתקווה שתשאירי סימן כמה אני שמחה לראות את שמך את מילותייך המטפל שלך נשמע מיוחד.. "אוהב אדם".. איזו תכונה מחממת את הלב לכאורה מובנת מאליה ופשוטה, אבל כמה קשה פשוט לאהוב. בלי לשפוט, בלי לעמוד מבחוץ. לאהוב מתוך קירבה, השתאות, ענווה, הוקרה... לא מובן מאליו בכלל.. שמחה שיש לך אחד כזה לצידך. אשת האדמה, רק קמתי עכשיו (אני ישנה בערבים וערה בלילות עד הבוקר לאחרונה..), ויש לי תחושה כאילו חלמתי עלייך..נורא מוזר.. נורא מוזר. אני קצת מטושטשת, אולי אשטוף פנים ואשוב. רק לפני שאלך (ואשוב), את חושבת שכשהמטפל שלך (וגם ליאת לצורך העניין) מדברים על אהבת אנשים, אז זה מבחוץ או מבפנים? זאת אומרת- האם מה שתיארתי אני על להצליח להרגיש את אי-האנושיות שבחוויה האנושית, אם יש כזה דבר. לצפות בהכל מבחוץ ולהרגיש שוויון נפש נוכח מצוקות, נוכח השגרה, נוכח הבעות הפנים והג'סטות שחוזרות ומשחזרות עצמן. אז כך גם הם (רק להיפך); הם צופים מבחוץ, ובמקום לראות את המכלול והמורכבות כמשהו אחיד ולהרגיש זרות, הם רואים את אלף נימי החוויה האנושית, וזה גורם להם להרגיש התעוררות רגשית ואהבה גדולה כלפי כולם. או שהחוויה הזו נוצרת אחרת, מבפנים איכשהו. לא מצלמה עם לב; לא כמו שצלם מתפעל מהנוף שסביבו, אלא משהו אחר שאני לא מכירה. מה את חושבת? הלוואי שירגעו הפחדים.. כמה אני שמחה שהצצת בסוף אוהבת, לילך.