אובדן

ליאת שלום, טיפלתי המון שנים באמא שלי שהיתה, וויתרתי על המון דברים שחשובים לי בחיים, ונתתי לה המון תמיכה ועזרה. בשלב מסוים היא החליטה שאינה יכולה להיאבק יותר במחלה ונפטרה (כך אני מסתכלת על זה כעל החלטה אישית שלה), ואני בעצם נשארתי לבד בגיל מאוד צעיר. עברו כמעט שנה וחצי, ואני לא מצליחה לחזור לחיים הרגילים, ולא נראה לי שאוכל. השתנית הרבה, השקפות העולם שלי השתנו, חיי החברתיים השתנו.... הרבה אנשים מסביב דוחפים אותי, אבל אני תמיד שמה גבולות וקירות מסביבי. בניתי לעצמי סביבה משלי ולא נותנת לאף אחד להתקרב לזה. זה בטח גורם להרבה שעות של בדידות, אבל מבחינה אחרת אני לא אחת שטוענת או מראה שקשה לה, להפך אני תמיד מביעה שמחת חיים, ושהכל הולך כראוי (למרות שבעצם שום דבר לא הולך נכון והייתי רוצה לעשות הרבה שינויים). מה אני צריכה לעשות ואיך את מסבירה את מה שתיארתי כאן. תודה

נגה יקרה, קשה מאד לאבד הורה, וקשה עוד יותר כאשר זה קורה בגיל צעיר. מדברייך אפשר להבין שאין אבא בתמונה (זה נכון?). את צודקת כשאת מתארת את השינויים שחלו בך. אירועים משמעותיים בחיינו משנים אותנו לבלי הכר, ומבחינות רבות לעולם לא נחזור להיות מי שהיינו פעם. יש לעובדה זו גם אספקטים חיוביים, גם אם לעיתים אנו מתקשים לראות אותם. כרגע את מתארת מצב של הסתגרות והמנעות, המותיר אותך במידה רבה מחוץ למשחק. בו זמנית, קיימת בך מוטיבציה לשינוי, ורצון לפרוץ את חומת הבדידות שגזרת על עצמך. כדי לדעת איך ניתן לפרוץ החוצה, יש להכיר אותך טוב יותר, להתוודע אל ההיסטוריה שלך, אל טיב יחסייך עם אמא ועם העולם בכלל, ובעיקר ללמוד מהם המנגנונים המעכבים אותך כיום. לטעמי, יש מקום לפרגן לעצמך כרגע פנייה לפסיכולוג/ית, וליצור מרחב התבוננות רגוע על מה שקורה לך. לפעמים די בידיעה שאינך לבד, כדי להביא סוג של הקלה, ולאחריה גם קבלת החלטות לשינוי. שלא תדעי עוד צער, ובהצלחה ליאת