הרצון לעוצמה

שלום אורנה, היום הייתה פגישה קצת משונה עם הפסיכולוגית שלי. היה לי שבוע עתיר התרחשויות.. סחבתי רשמים קשים קצת לעיכול מהפגישה שעברה, בנוסף חברתי הטובה ביותר טסה לתקופה ארוכה מאוד לחו"ל והייתי שרויה בסוג של אבל, ובמקביל, היום הציעו לי הצעה נהדרת בעבודה שקשה לסרב לה, שמיד לאחריה נפגשנו, אני והפסיכולוגית. למרות שתכננתי להתלבט איתה על ההצעה המרגשת, איכשהו יצא שסיפרתי לה מה עוררה בי הפגישה הקודמת. היה לי נורא מוזר כי הרגשתי מלאת אדרנלין ומשוחררת אך סיפרתי על תחושות של נמיכות קומה וקושי להתקרב. משהו בפער הזה היה לי משונה מאוד. העלתי בפעם הראשונה את תחושותיי ביחס להיותי "מטופלת" ועל הקושי להישען ולהיזדקק, אך בלב הרגשתי מין קלילות כזו, כאילו אלה רק מילים. הרגשתי סוג של "עליונות", וככל שהיא ביקשה ממני יותר להסביר את הקושי להישען ולהיעזר כך ה"מאצ'ו" שבי התחזק. שיתפתי אותה בפגישה הזו בהמון דברים שבדרך כלל היו גורמים לי להתכווץ. הייתי גלוית לב לחלוטין לגבי כל מה ששאלה וגם לגבי מה שלא. אבל איכשהו יצאתי ממנה במין תחושת "גדלות" משונה. הרגשתי חזקה. כמעט כאילו "ניצחתי" אותה. הרגשתי שהיא פחות טובה ממני(אבל טובה במה?..) (אני מחייכת לעצמי, אני מגוחכת..) הפער הזה נורא מבלבל... הייתה בי תחושת עוצמה שדומה לכעס בכוח שיש בה, אבל בלי ממש לכעוס. הרגשתי שלא אכפת לי ממנה. שהצורך שלה לתמוך מצחיק אותי. הנסיונות שלה להבין לא נוגעים לי, והמאבק שלה במילים כדי לחלץ ניסוחים מדויקים מעייף אותי. כאילו אני צריכה להיות סבלנית כלפי המניירות הטיפוליות שלה. איך לפרש את כל "בעיטות הרוח" האלה שאני זורקת לאויר? אני בן אדם נעים ופייסני בדרך כלל, וגם בפגישה הייתי נעימה. מזמן כבר לא חוויתי אותי בצורה כזאת (ואיכשהו היכולת לחתוך ככה טיפה משמחת אותי. יש בה עוצמה והיא מביאה להתנהלות הבטוחה שכל כך הייתי רוצה בה). לא מצליחה להבין מה קרה היום... קצת זרקתי פה מילים על המסך.. סוג של פריקת רשמים (אין לי חברים שאוכל לשתפם).

הי ניטשה :-), מקווה שזה בסדר ששוב כתבתי לך :-] כמו שאומרים פה המון, וגם מנסיוני כמטופלת וגם את כבר בטח יודעת ש - מה שרשמת למעלה הוא נושא מצוין מצוין וחשוב להעלות בפגישה הבאה שלך. להחזיר את הרגשות והמחשבות הללו לשם, לחדר ההוא, עם כל הקושי, או הפחד או הבושה או מה-שלא-יהיה - הכי אפקטיבי שבעולם. אם רק תוכלי - הביאי אותו. בעצם, כמו שנהגת בפגישה האחרונה. תתני לעצמך לחזור על זה? ובכל זאת, תוספת קטנה משלי - כולנו בבסיסנו הקדום לא סובלים להיעזר בזולת (כי אז דברים יוצאים משליטתנו), כולנו כועסים כשמפרקים מאיתנו הגנות, כולנו לא אוהבים להרגיש נדחקים, הרי זה מאיים, ובשעת דחק מתנהגים כמו בשעת דחק... לב העניין הוא, שבמיוחד ברגעים שכאלה חשוב לבחון מה קורה (בטיפול), כי אז אפשר להביט לאמת ה"מפחידה" בעיניים. אלה אנחנו ש"מייצרים" מצבים רגשיים כאלה בטיפול ומתוכו, ומתוך ניתוח תגובותינו, עפי"ר גם בהקשר לעבר שלנו, ניתן להתקדם. האמת שמתגלה היא רק חלק מאיתנו, לא כל כולנו. חלק לא נוח שצריך להכיר. קודם כל להכיר. לא נוח עם דברים רבים ובוודאי, שגם כולנו לא אוהבים לגלות שיש בתוכנו תכונות ורגשות "לא חיוביים" ועוד דורסניים ובעוצמות כאלה שצצים כאילו "כך פתאום". ככל שלימדני הטיפול הטוב, בסופו של דבר דברים לא מבהילים כל-כך: מצד אחד - באמת בכל אחד מאתנו, כל אחד ואחד, יש בפנים, בעמקי העמקים, רגשות שנתפסים כ"שליליים", כביכול. לכל הרגשות הללו יש פוטנציאל להגיע למימדים עצומים מפלצתיים ממש: יהירות לבלי גבול, תוקפנות לבלי גבול, נקמנות לבלי גבול, כעס וקנאה וצורך לשלוט לבלי גבול ועוד ועוד. אני מניחה שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה להאמין שהם קיימים שם בעומק בצורה כזו. ומה לעשות, ככה הם קיימים... בכו-לם. לגלות אותם זה מפחיד מאד. לא כל אחד מוכן להיישיר מבט ולומר שיש בו מכל אלה. צריך הרבה אומץ ולא פחות חשוב, צריך להיות מוכן נפשית לקבל את קיומם שם כפי שהם ולא לדחות ולמחוק (כהגנה לא מודעת). מצד שני - השאלה החשובה היא מה מכל אלה ניכר בחוץ ביומיום הרגיל, כיצד צמחנו בבגרותנו, איך הוא האיזון, וכיצד הוא משפיע עלינו ועל היחסים עם הסביבה. ברגע שאנחנו נותנים להם את המקום שלהם ולא פוחדים כל-כך מנוכחותם ומקבלים אותם, נבהלים פחות, וניתן אף להשתמש בכל אלה למטרות הכי חיוביות. שיוקל ולא ילחץ, ונראה לי שאת בהחלט בדרך הטובה, וכמו תמיד - לאט אבל בטוח ;-) אשת האדמה

את גדולה!! איך עלית עליי שוב?! :-) ממש נעים שאת פה כאילו מחכה לי, ואפילו מזהה בלי שאזדהה זה הופך את הפורום ליותר מסתם פורום, לקהילה של ממש. תודה לך. היה לי מענין לקרוא את מה שכתבת. הייתי רוצה להאמין שדברים שקורים במהלך הטיפול לא בהכרח מעידים גם על דפוסי התמודדות מחוץ לחדר הטיפול. הייתי רוצה להאמין שהדברים שעולים בי במהלך ובעקבות הטיפול הם ספציפיים לאינטראקציה המסוימת הזו, לאדם המסוים שיושב מולי, לתנאי הקשר המיוחדים שנקבעו. אבל האמת היא ש"אני תמיד נשאר אני.."- ל. ניטשה, ברנר, same shit :) זה סוג של דילמה- אני יודעת שכדי שהיא תוכל להיות משמעותית לי וכדי שאוכל ללמוד ממה שיש לה להגיד אני חייבת להעריך אותה. היא חייבת לעשות לי משהו ברמה האישית. מצד שני, באופן אקראי נקבע שהיא המטפלת שלי. ואני לא בטוחה שזה תלוי בה אם ארגיש כלפיה משהו (אמון? חום? קירבה?)- זה סוג של קליק. משהו בשילוב של בחירת המילים, המבט, סגנון ההתנהלות.. אינני יודעת. אולי אני סתם קשה. ואולי זו לא באמת דילמה כי זה לא משהו שאפשר באמת להחליט לגביו לכאן או לכאן, אלא רק להמשיך ולשתף (גם בכוח) ולראות מה יקרה. איכשהו אני לא מרגישה כלום כרגע, ולא מרגישה רע ביחס לאמירות הכוחניות שלי מהמכתב הראשון. אלה לא "רגשות רעים" בעיני.הם ממלאים אותי כוח ותחושת יכולת. בכלל, לתחושתי גם "רגשות רעים" יכולים להיות אדפטיביים לסיטואציות מסויימות (לא בטוחה שבהכרח לסיטואציות של טיפול, אבל ניחא..). בפגישה הזו הרגשתי משוחררת לגמרי אבל במקביל הייתי מנותקת ממנה, ואולי גם ממני. זו לא הייתה סערת רגשות, אלא אדישות קרה. הרגשתי כלפיה מה שאני מרגישה לפעמים כלפי אנשים שהם לא לגמרי הסגנון שלי ולא כל כך "מדברים אליי". חוסר עניין. קור. קצרות רוח לפעמים. לא יודעת, אני מניחה שאפשר לייחס את כל מה שאני אומרת לעובדה שזו רק ההתחלה. מעניין אם גם לה השיחה הזו הייתה משונה כמו שהיא הייתה לי.. (יש רק דרך אחת לגלות..אשאל אותה!) גם לה אמרתי "לאט-לאט" בסיום הפגישה, שלא תדאג חלילה.. :-) ). אשת אדמה יקרה, תודה שאת כאן ומאפשרת לי לפרוק ולהתחבט (ואפילו מגיבה) חברתך הוירטואלית למכתבים הארוכים- ל.

וכאילו לא אמרתי מספיק... צצה עוד שאלה.. איך היית ממליצה לשלב את השיחות שלי פה בפורום במסגרת הטיפול? העלתי את נושא הפורום בפגישה שהייתה.. עכשיו כשאני חושבת על זה אולי הייתי צריכה לא לזרוק את זה לחלל ככה, אלא קצת לרכך אותה ואולי לשאול אם זה בסדר מבחינתה, ואם היא "מרשה"... רק לתחושה הטובה.. (היא המטפלת, אני יודעת.. אבל בכל זאת..). ניחא. אולי חלק מתחושת השעמום הייתה שהרגשתי שאני צריכה לעדכן אותה, והקישורים שעשתה בין הדברים שאמרתי בסיום הפגישה היו דברים שליאת כבר כתבה לי, אז לא ממש נפלתי מהכסא. לא שאני מצפה ליפול מהכסא כל פגישה :-) ... פשוט בעקבות הפריקה השבועית כאן אני מרגישה שהדברים שאני מעלה בטיפול הם פחות אותנטיים אולי.או פשוט יותר מעובדים אצלי מאצלה. אני לא אוהבת לספר את אותו סיפור פעמיים. ועוד פחות לשמוע אמירות שבעיניה מהוות איזו התקדמות או תובנה חדשה ובשבילי זה כבר שחוק. שוב אני קשה.. אבל איך "נכון" לשלב את הפורום והפגישות האמיתיות? ובכלל לא שאלתי לשלומך, אשת אדמה יקרה. מקווה שאת מחייכת, ל.

שלום ניטשה, ושלום גם לאשת האדמה, אפילו מבעד לחום ולשיעול, הדיאלוג שלכן רב-משמעות, רב-רבדים ומרענן... אני רוצה להוסיף (מאוד בקצרה הפעם - ראו חום ושיעול), שתחושת העוצמה שהתעוררה בפגישה ההיא (כשהניסיון שלה להבין נחווה פתטי), ותחושת העוצמה המתעוררת בעקבות השימוש בפורום (כמתחרה לה, כפרשן חד-עין המקדים אותה) אחת הן. ואני רוצה להחזיר אותך לשם, אל הקשר על כל גווניו, כולל גווני התוקפנות והעליונות והתחרות שאת מרגישה, והכמיהה שלך שהיא תשרוד גם את זה... אוסיף בסוגריים, שעמיתיי מנהלי הפורום ואני, יודעים היטב ש'לעשות פסיכולוגיה' בפורום זה דבר אחר לגמרי מלשבת מול מטופל ולהבין/לא להבין אותו שם, פנים אל פנים, בזמן אמיתי. אפשר לנסח תובנות מבריקות בפורום, ולפעמים זה מצליח גם בחדר הטיפול, אבל איכשהו זה רק חלק מהעניין... שלכן, אורנה