הצלחה של טיפול

האם יש לי דרך, כמטופל, לדעת אם טיפול (של מספר שנים) באמת לא עוזר או סתם תקיעות של המנעות מהתמודדות? נורא קשה לדעת אם לסמוך על האינטואיציה שלי בעניין או לשלול אותה משום שאפשר יהיה גם לפרש אותה כפונקציה של המנעות מהתמודדות... מבלבל, איך אפשר להחליט ככה, הרי תמיד אפשר לפרש דברים לכל מיני כיוונים.

שלום לאנונימי, השאלה 'האם הטיפול עוזר לי' אופיינית יותר להתחלת טיפול, והיא נשאלת פחות אחרי טיפול של מספר שנים. בכל מקרה, האינדיקציות להצלחת הטיפול אינן תמיד חד משמעיות. אם היו סימפטומים ונעלמו - קל לנו יותר. לפעמים זה מורכב, והשינויים המורגשים אינם דווקא בתחום שבגללו הגענו לטיפול מלכתחילה. גם לאופי הטיפול ולמטרותיו המקוריות יש חשיבות. טיפול ממוקד (כמו למשל טיפול קוגניטיבי-התנהגותי) מכוון בדר"כ להתנהגויות ספציפיות, וקל יותר לראות את השינוי. אישית, אני נוטה להאמין שאנשים לא נשארים שנים רבות בטיפול סתם כך. כדאי לזכור, שעבור אנשים מסוימים, היכולת ליצור ולשמר קשר משמעותי לאורך זמן - היא עצמה הישג לא מבוטל. אני מסכימה שלעיתים קרובות אפשר לפרש דברים לכל מיני כיוונים, שאלמלא כן חיינו היו נורא משעממים. שבוע טוב ליאת

אני מניחה ששאלת כי אתה לא יודע, ולומר לך, גם אני לא לגמרי בטוחה בעניין הזה לפעמים. נעה מכאן לשם... מנקודת מבט של מטופלת שנים - מכירה מקרוב את ה'אין-תזוזה' או חמורה מכך, נסיגה גדולה אחורה. לטיפול הנוכחי הגעתי במצב מורכב שדורש זמן טיפול ארוך. מתוך מה שאני מכירה, גם בטיפול מעולה מהסוג החופרני, מסובך לפעמים להכיר בבהירות בתזוזות ואפילו אחרי שנים. במיוחד נסתר מאתנו המטופלים (ו/או מהסובבים אותנו) אם הן מזעריות ובשכבות הבסיס המוגנות. רוצה להזכיר ש כמו יש כאלה שחשים תסכול נוראי של אין-התקדמות, כך קיימים מנגד גם מקרים הפוכים בהם אנשים רואים שהטיפול (מכל סוג שהוא) הביא לתהפוכות גרנדיוזיות בחייהם כהרף עין... אז... יתכן כי באמת קרו דברים חיצוניים כאלה או אחרים, אפשריים גם מצבים בהם אנשים היו כבר די מוכנים קודם, רק שהטיפול נתן את השוונג. באופן כללי, לא בהכרח מה שקורה מבחינה חיצונית מהווה אינדיקציה להתרחשות הפנימית העמוקה. לא מבחינת הכיוון ולא מבחינת העוצמות. תלוי באדם. מעבר לכך, כל אחד עם בעיותיו והקצב שלו. שאלה נוספת שצריכה, לדעתי, להישאל כאן היא: מה מחפשים, למה מצפים, מה רוצים שיהיה; ייתכן שאף את התשובה לשאלה הזו לא תמיד יודעים באופן גלוי, גם אחרי שנות טיפול (זה אולי נשמע מוגזם אבל קיים). אם ישנו משהו פנימי שמושך עדיין להישאר, כנראה שצריך להקשיב לו (גם אל מול הכוח שמושך לכיוון הנגדי). האיכשהו-רצון להמשיך יכול להצביע על תקווה, ואני מוסיפה בזהירות רבה, גם על משהו בכיוון ההרס. בעצם שניהם נמצאים שם יחדיו. גם כאן, לדעתי, צריך לבחון ולשקול זאת ביחד בטיפול שעדיין נמשך ובהנחה שהטיפול טוב. נשמע סותר אולי, אך ההחלטה להפסיק את הטיפול, או הבדיקה 'כמה-הטיפול-עוזר-לי' צריכה להיעשות בתוך הטיפול: האם מומלץ להמשיך ולקחת את הסיכון? אולי כדאי להמשיך להיות שם ולקוות שנעמוד במבחן הזמן הסופי ונשיג מענה? האם להתחיל בהליך הטיפולי של סגירה? מצחיק, אבל גם אם לא מתקבלת החלטה מובהקת ואין לנו תשובות, אנחנו מראש במצב של 1:0 לטובת ההישארות, כי אנחנו כבר שם. אז שיהיה בלי לדעת, כי... ככה. אבל... אני רק מקווה שלא יימשך כמו מסטיק בלי גבולות לחלוטין. זה תלוי גם במאמצנו ובאחריותנו, ו... אם לא הולך, בכל זאת לא אשמנו... (הלוואי) הייתי רוצה לסמוך על כך שהמטפלים שלנו חכמים מספיק ולא ייתנו לנו להשתמש בטיפול רק ככלי הרס, אלא גם ככלי מקדם. לדעתי, בכל זמן שלא נפסיק, משהו כן היה שם. רק... מאד רצוי לא להפסיק בבת אחת. אז... לצערנו :-(, אין דרך לדעת את התשובה אלא בדיעבד על בשרנו, וכנראה שאנחנו היחידים שיכולים לתת אותה לעצמנו. מה שיכול אולי לעזור - הדרכות למטפל, או ייעוץ של המטפל עם עמיתים מבחוץ. באפשרותם להטיל אור חדש ולסייע לפתיחת הפקק. וכדוגמא לשינוי פנימי (כך אני בוחנת את השינוי האמיתי): אם, למשל, אחרי עבודה קשה וממושכת אנחנו שמים לב לכך שמשהו בתפיסה ובדרך ראיית העולם שלנו משתנה, הרי שמדובר במפנה משמעותי ביותר. קטן, פנימי, עמוק - ויושב שם בכבדות יציבה ואיתנה. ... וכל מקרה לגופו. אשת האדמה