שתיקה

שלום, יש לי שאלה, למה עדיף, אם מרגישים ממש רע באמצע הפגישה מהתכנים שעולים באותו רגע, למה עדיף להישאר, ואפילו בשתיקה מוחלטת (המטופלת והמטפלת) מאשר לצאת ולעזוב באמצע הפגישה. הרי השעה הזאת היא "שעתו" של המטופל, אז למה אתם המטפלים מעדיפים להמשיך את כולה אפילו אם הטופל לא ממש רוצה, ומעדיף לשתוק אן להתמודד עם הדבר לבדו?? תודה

מיה שלום, את שואלת שאלה מאוד חשובה המעסיקה אנשים רבים. טיפול הוא מקום בו עולים תכנים קשים, ולעיתים משתררת גם אווירה קשה כתוצאה מכך. מרבית המטפלים אינם מכריחים בכח מטופל להישאר, אך הם כן רואים בעזיבה פתאומית נושא שיש לדבר עליו שכן הכלי המרכזי, שבלעדיו אין טיפול, הוא "שעל הכל אפשר לדבר". גם על כך שלא רוצים להיות באותו רגע בחדר. ההמצאות בחדר ברגעים קשים מעלה חרדה ואולי אף דיכאון, אך דווקא משם עשויים לעלות תכנים שברגעים הנעימים שלנו לא יעלו. משום כך ישנה חשיבות לנסות ולשרוד את הרגעים הללו, שמאוחר יותר אף יכולים להביא להעמקת הקשר והאמון בין המטפל למטופל. מקווה שהטיפול יהיה משמעותי עבורך, דרור

דעתי כמטופלת, שגם ברחה כמו טיל וגם שתקה פגישות שלמות, וגם לא הגיעה בכלל, וגם "החליטה חד משמעית להפסיק את הכל!" ולא פעם... כמובן, ברגעים בהם הייתי צריכה עזרה יותר מכל דבר אחר, אז בדיעבד, כשאת מצליחה להישאר בחדר, גם זה עם שתיקה שמבחינתך היא קשה והורסת אותך מבפנים (והיא יכולה, למשל, להביע כעס וכד'), אם את נשארת שם, זה אומר שאת עושה את כל המאמצים כן להכיל משהו מן הרגשות המכבידים, העוצמתיים והמציפים שבך. למשל, להכיל זעם, טינה, קנאה, תוקפנות, יהירות, נקמנות ועוד. את נאלצת להתמודד עם דברים "רעים" שהם חלק ממך. המאמצים הכבירים הללו והעבודה העצמית הקשה חשובים מאד להתקדמות הטיפולית, גם אם למורת רוחנו. להישאר בחדר מצריך משאבי נפש גדולים יותר (כן... אוף). לברוח ולא לשאת זאת אפשרות אחת, אפשרות חזקה מאד מאד... והיא קורית... מצד שני, אם נדבר בקול ההיגיון (המעצבן, ובתקווה שנוכל לשמוע אותו) זאת השעה שלנו לעזור לעצמנו, על אף הכוחות הענקיים שלא מתירים, והדרך היא דווקא... לא לברוח. גם אם נדמה לנו רגשית שזה הפוך לגמרי. בטח לא פשוט. אני גם רוצה להזכיר שככל שאת ניתזת יותר רחוק, לדעתי, ככה קשה יותר לחזור. וגם זה מתרחש... כן... לפעמים חייבים לקחת מרחק. מרחק גדול. מרחב גדול. אוויר לנשימה. בכל אופן, אם זה קרה, אנחנו לא 'אשמים', ועם הרגיעה, אפשר לחזור וצריך לחזור ולעבד את הדברים ביחד. לפעמים דברים הם באמת מעבר ליכולתנו, אבל, לדעתי, צריך לעשות את מירב המאמצים במה שאפשר: - מירב המאמצים לבוא *בדיוק* כשהכי לא יכולים, מכאן יכולות לצאת הפגישות המועילות ביותר. לפחות, יש סיכוי כזה; [רוצה להזכיר שתיתכן האפשרות שלא באים דווקא כשהכי רוצים פגישה נוספת; ולבוא... לפעמים זה אפילו אומר שאנחנו צריכים לגרור את עצמנו עם בחילות וסחרחורות ולהצליח בכלל לעמוד על הרגליים] - מירב המאמצים להישאר כאשר הכי רוצים לברוח (ואני מאמינה שברגעים האלה גם הכי רוצים להישאר, אף אם לא יודעים את זה); - מירב המאמצים לומר "אני מתה לעוף מפה כמו פגז" , אבל רק לומר את זה ולא לבצע (אם רק אפשר); להתאמץ ככל שניתן, לפחות בנקודות הללו שניתן איכשהו לשלוט בהן, כי אלה בדיוק הרגעים שבהם אנחנו הכי צריכים להיעזר. הרגעים בהם הגענו לנקודה. גם אז, גם אז יכולים לפעול מנגנוני הגנה אחרים, אבל אנחנו מנסים להסיר עד כמה שניתן מהיכן שניתן. בכל המקרים האלה - כנראה שאז, אז נעשית העבודה הטיפולית החשובה ביותר. הרגעים בהם המטפלים המנוסים והטובים נוגעים בליבה (השמורה מכל), הם הכי כואבים וגם... כנראה, הכי מרפאים. לאט לאט. ככל שמתקדמים יותר כך גם פחות שותקים, פחות בורחים, פחות נעלמים. נמצאים יותר ב... טיפול... והשתיקה... היא יכולה להישבר במילים חשובות כאלה (ובמקרים הפחות מומלצים גם בבריחה... :-P) את יכולה לעיין בשרשור שנושאו 'התנגדות' בעמוד הקודם, אני חושבת. אולי יהיה לך לעזר. מטופלת ותיקה