רגשות הזדהות

אורנה יקרה, למה אני לא מצליחה להזדהות עם רגשות האושר על תפיסתו של בני סלע? גם אני עברתי אונס בילדות (ע"י מכרים), כך שהגיוני שדבר כזה יהיה הקלה. אני מרגישה רחמים כלפיו. לא חושבת שניתנה לו הזדמנות להיות משהו בחייו. הוא גדל להיות פסיכופט כי כך גידלו אותו. לא היה לו שום סיכויי בחיים האלו. אני כן מזדעזעת ממקרי האונס ובכל זאת מרגישה רק רחמים כלפיו. גם כלפיי מי שעשה לי מה שעשה אני לא יכולה להרגיש כעס, אני מצליחה להבין למה זה קרה להם ומתוך אלו תחושות פעלו.

האמת שגם אני חשה רחמים כלפיו. אני חושבת, מבלי להמעיט פרור מהסבל של קורבנותיו, שהבן אדם חולה ויש לאפשר לו להבריא אפילו בין כותלי הכלא.

הי פרח, גם בי יש צד חזק מאד שמזדהה; בעצם, אני חושבת שבכל אחד קיים צד כזה, גם אם לא מוכר. גם אם ילדי וקדום כזה. תראו, כתבתי את מה שכתבתי בהודעה אחרת, ואפילו התביישתי להביע את זה בצורה ברורה כל-כך... ("מה פתאום היא מזדהה עם רשע כזה...") אז.. עוברת מקצה לקצה... כשמסתכלים על זה עכשיו - הוא חלש וחסר אונים. פג כוחו. איך נשבר. נקרע מבכי. ובאמת יש משהו שמעורר רחמים. מאד. איך היינו רוצים לקחת את האשמה (ופה ישנה ממש אשמה כבדה מאד לפי החוק). איך פתאום כל הכוח של הרע נמוג. איך בדמיון היינו רוצים להחזיר הכל אחורה ולהתחיל מחדש, להשאיר את הטוב... לשנות את העולם... לא לתת לדברים רעים לצמוח... אבל העולם לא כזה... נראה לי, שאצל מי שעבר אירוע של התעללות וכיו"ב, במיוחד, מורגשים רחמים אדירים, במיוחד אם מדובר בדמות שמעבר לרע הגדול הזה גם השאירה אותנו בחיים בסופו של דבר ונתנה לנו לאכול וכו'... (עיין ערך תסמונת שטוקהולם... טוב, אני מקצינה...). במקרים כאלה, אולי משהו שנותן להרגיש קיום (מעות מאד, אמנם) - מת פתאום ואנחנו רוצים להחיותו מחדש, להאמין שיהיה טוב... הפיתוי אדיר. ואי אפשר... אי אפשר... איך תופסים את זה... המממ... איך בסרטים מצויירים היינו נעצבים כל פעם שמחסלים את המכשפה. האקשן נגמר, במה נשקיע את האנרגיות עכשיו? כשאנחנו לא יודעים לבנות... ריקנות פתאום... שמתי גם לב לזה שהמון פעמים משאירים את המכשפות בחיים ורק תופסים אותן - הן קיימות אבל בשליטה. אני זוכרת גם את הסרטים המצויירים הילדיים האלה שבהם הזאב חלוש והאפרוח, שברח כל הזמן מהזאב מתקרב כדי לעזור לו, מרחם עליו כל-כך, והזאב מתחזק ו... טורף את האפרוח... קשה לי להבין עד הסוף, אנחנו צריכים לזכור ולא ליפול בפח (שתמיד נופלים בו, במיוחד מי שעבר מה שעבר) שהוא חוזר להיות מסוכן ורע, אי אפשר להחזיר אחורה, זה באמת צמח למימדים קיצוניים, וחייבים להשיג איזו מידה של שליטה. חייבים. עם כל הקושי. כי... אנחנו ניפגע וגם אחרים. :-( לגבי הבראה או החלמה... אני פסימית יותר ובספק רב... גם לי קשה להסתדר עם זה והלוואי והייתי יכולה ליישם משהו... אוי כמה כתבתי היום... מטופלת ותיקה

שלום פרח, אני מנצלת את המיקום הזה על-מנת להתייחס גם למה שכתבת, וגם לכותבות הנוספות בנושא תפיסתו של בני סלע (בשרשור הנוכחי ובשרשור הקודם). שני השרשורים מבטאים קולות שונים: קול של הקלה על שנתפס פושע שאכזריותו בלתי נתפסת, וקול המזהה בפושע האכזרי אדם חולה וחלש, שבכיו מעורר עצבות. אני חושבת ששני הקולות האלה קיימים בכולנו, ושזה בסדר להכיר בהם. להכיר בכך שיש בנו הדהודים לכל מיני דברים. גם לכך שמגיע לו להיענש על הפגיעות הנוראות שפגע, וגם לכך שהבריחה, וההסתתרות חסרת התוחלת, והבכי מעוררים בנו הזדהויות והיזכרויות מורכבות. שבת שלום, אורנה

ערב טוב, רוצה להוסיף עוד היבט, שאולי התערב כאן ולא קיבל מילים מפורשות. קראו את תגובתה של חנה בית-הלחמי http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3337764,00.html ערב טוב ליאת