לליאת

ליאת, אם מותר לשאול, איך מרגישים המטופלים שלך עם תשומת הלב והחום שאת מעניקה כאן בפורום? אני שואלת דווקא משום שקראת כאן היום למשתתפים הותיקים. איך מטופלים מתמודדים עם הקשרים הוירטואליים שמנהלת המטפלת שלהם? איך את ממליצה להתמודד עם הקושי הזה? מה את מציעה להם כשהם מעלים את זה? המטפלת שלי היא גם מטפלת וירטואלית כמוך, אני מכנה את אותם אנשים שכותבים לה "המטופלים האחרים" ולפעמים קשה לי איתם. הנושא הזה מדובר הרבה בפגישות, מדובר יותר מידיי. אבל עדיין קשה. תודה, נעמה

נעמה יקרה, כל משתתפי הפורום יקרים ללבי, ללא קשר לוותק שלהם כאן. המטופלים שלי לא הביעו עניין מיוחד בעובדה שאני מנהלת פורום, לפחות לא באופן שאת מתארת. חלקם כלל לא יודעים עובדה זו, ומי שכן יודע, נהנה מהעובדה שהוא מכיר ויודע פרטים ש"מאחורי הקלעים". יש מי שהביעו סוג של שקט וביטחון מעצם נוכחותי כאן בין הפגישות (גם אם אינם כותבים לי), ויש מי ששולחים דרישות שלום נחמדות דרך הפורום בנגיעות קלות ונדירות. איני רואה במשתתפי הפורום "מטופלים" שלי, אלא "צרכנים" של איכות אחרת ש*אינה טיפול*. נדמה לי שאיכשהו זה עובר למטופלים. ההתמודדות עם שאלת קיומים של מטופלים אחרים נותרת בעינה, עם ובלי קשר לפורום האינטרנטי. בברכה ליאת

ליאת, אני מבינה שאת אינך רואה במשתתפי הפורום "מטופלים" שלך, וגם המטפלת שלי חוזרת על אותם דברים שוב ושוב, אבל *אני* כן רואה אותם כך. אני מסכימה שזה נשמע טיפשי וילדותי, אבל כך אני מרגישה. ובעניין קיומם של מטופלים אחרים, אין לי כל כוונה להטריד את עצמי בכך. את חלקם ראיתי,וזה לא עורר בי כלום. מאחר ואני כן רואה במשתתפי הפורום המדובר "מטופלים", אני מתקשה לראות את היחס אליהם. מסיבה זו אני דווקא מעדיפה את המשתתפים "החולפים", איתם קל לי להתמודד. זה שאני רואה אותה שם בין הפגישות לא גורם לי לשקט ולביטחון, אלא דווקא להרבה רעש. מעניין אותי אם את יכולה להבין את זה... אני מאוד נמשכת לאינטרנט ולפורומים, גם לפורום שלכם כאן וגם לזה שהיא מנהלת... הייתי רוצה פשוט להפסיק להיכנס לשם, אבל לא מצליחה. שוב תודה, נעמה

זה נושא שמעניין גם אותי, וגם אני מדברת עליו בפגישות. אם כי אחרת, כמובן. אולי אולי אולי משהו מדבריי יצליח לדבר אליך איכשהו. קחי בחשבון שהדברים שאומר הם תוצאה של טיפול ארוך מאד. אולי אני עומדת במקום קצת אחר... אמנם מי שעובד איתי על עמקי הנפש אינו איש אינטרנט בכלל, וגם לא איש טלפונים, אבל הייתה תקופה, שבה, באה לידי ביטוי חיצוני חזק קנאה חולנית ממש (שהובעה רק בטיפול, כמובן). קנאה אדירה בתשומת הלב, החיבה, אולי גם החמלה שאנשים קיבלו בפורומים כדוגמת זה, ועוד ללא איזו השקעה מג'ורית מצד הפונים. אני מניחה שהקנאה בעוצמות האלה עודנה קיימת בפנים, רק שעכשיו אין לה ביטוי חיצוני חזק כזה. או שמא זה מסמן שינוי, אפילו רגעי? (איזה פחד...). אני זוכרת ויודעת, שמה שקורה בפורומים הוא לחלוטין לא טיפול או תחליף. זה משהו שהיום (אחרי פגישות טיפוליות רבות מאד) אני באמת רואה לעמקו. השקעת המנהלים היא גדולה וראויה להערכה גדולה גדולה, ובכל זאת, מדובר במשהו שונה, ובחכמה רבה גם דואגים לכך שהוא יהיה שונה. רוצה להוסיף, מבלי שהקשר לדברים ברור לי עדיין, שלדעתי, חלק בלתי נפרד מטיפול חייבת להיות השקעה של המטופל. כואבת ככל שתהיה. אחרת זה לא טיפול ממש. (מה שבעיניי, לפחות נחשב טיפול). ועוד אציין כי, אהבה, חיבה, תשומת לב - כל הדברים הנהדרים האלה - יכולים להשלים את העבודה הטיפולית, אך אינם מספיקים בפני עצמם למטרה המסוימת הזו. אהבת המטופל הכרחית לדעתי, לא נראה לי שניתן להתקדם באופן חיובי אחרת, אך בתהליכים טיפוליים מתקדמים היא כשלעצמה לא עושה את העבודה. צריך משהו נוסף. כאן נכנס הקטע ה"מקצועי". כך נראה לי. למרבית הצער, אני לא מצליחה להרגיש ממש, שאני מקבלת משהו מכל אלה בטיפול שלי :-(. בכל מקרה, מסתבר, שחלק גדול מדברים שאני כמהה להם צריך למצוא בחוץ. מחוץ לחדר הטיפולי, ובעולם האמיתי, לא הוירטואלי. כל כך ברור. כל-כך נחוץ. בלתי אפשרי עדיין :-( אם כן, הייתי אכולת קנאה בעיקר משום שאני לא מסוגלת לבקש. ולמעלה מזה, לקבל - זה מבחינתי בלתי נישא. עד כמה שזה ישמע מוזר - לקבל זה בעצם לתת ממני יותר מידי. "איך אפשר לסבול את זה שאי אפשר לבד וצריך את הזולת". כל אדם לא סובל את זה, מן סוג של "איבוד שליטה" הייתי אומרת, אבל עיננו הרואות שאנשים נורמליים, רוב האנשים, מצליחים בהחלט לחיות עם זה. מצליחים לבקש. מצליחים לקבל. אבל מבחינתי זה לא אפשרי. ובכן, קנאתי ביכולת לקבל, ומאד מאד ביכולת לתפוס מקום ונפח. באופן לא מפתיע זה מייצג את החסר העצום למה שלא קיבלתי פעם פעם (ולא אקבל לעולם), ואת הקנאה העצומה שהייתה פעם לדמות עבר הורית אחרת במעט הדברים שהיו לי :-( אני רוצה להוסיף ולציין שבאיזה מקום אני גם מקנאה, משום שכאן מטופלים יכולים להיחשף קצת לעולם של המטפלים שלהם (מנהלי הפורום), מה שנעדר מעולמי. אם כי, לא ברור אם דבר כדוגמת זה, עשוי להועיל או להזיק לטיפול שלי. במחשבותיי (כלומר, במודע), אם אני זוכרת נכון, בחרתי להתעסק יותר במשתתפי הפורומים (אלה שרואים כמה הם מקבלים, ובכלל לא היו קשורים אליי בשום אופן) מאשר במטופלים אמיתיים או באנשים אחרים שהם חלק מחייו האמיתיים של המטפל, אלה שמקבלים את "הדבר האמיתי". וכאן, כאילו, מה שלא יודעים לא כואב... המטופלים האמיתיים והקשרים, לכאורה נמחקו מהתודעה, כאילו, אין למי שמשוחח איתי חיים אחרים וקשרים אחרים ואנשים אחרים שמקבלים תשומת לב הרבה יותר גדולה ממה שאני מקבלת, כדוגמת האנשים הכי יקרים לו. כאילו, אסור לדעת שיש אחרים שמקבלים ושמשקיעים בהם. טוב, הביטוי הזה "מה-שלא-יודעים-לא-כואב" לא בדיוק נכון, כי כואב בעצם, רק שלא יודעים למה... או שפוחדים לגעת ולדעת למה... ואז כואב יותר ויותר. בקיצור, מחשבות ותהיות מעין אלו מייצגות דברים עמוקים הרבה יותר. כמו שבדרך כלל קורה.... אז בטיפול כמו בטיפול, צריך לשאול ולבחון את עצמנו למה אנחנו דווקא מתעסקים בשאלות ונושאים מסויימים. פה איני מחדשת. (ואני מנחשת שזה לפעמים מעצבן לאללה). אני יודעת, וקשה לי לדעת, שבטיפול שלי, לכל שאלה שלי ניתנת תשומת לב עמוקה ביותר. הכי עמוקה שיש. על-כן, למרבית הכאב, לפעמים, תשובות ניתנות רק לאחר מחשבה ממושכת שלוקחת בחשבון את המכלול השלם שמתרחב ומתרחב ככל שממשיך הטיפול. ברוב המקרים, "האסימון נופל" רק אחרי מספר פגישות. לפעמים מספר רב של פגישות. אין משהו מיידי. כנראה, שגם לא יכול להיות. המיידי עשוי לפעמים להיות מסוכן או "מלכודת". צריך להיזהר מאד ממתן סיפוק מיידי, במיוחד כשמדובר במשהו שיציף ויוציא מאיזון, גם אם, לכאורה, הוא נראה הכי נפלא בעולם באותו רגע מסויים. התשובות גם הרבה יותר "נכונות" לי, גם אם הן הכי מכאיבות בעולם. מסקנתי העיקרית - אני מניחה שאם ארגיש "מלאה" או "עשירה" מבחינה רגשית, או כאשר יתמלא קצת איזה חור עצום, אוכל גם לשאת (או כמו שאומרים בעולם הפסיכולוגיה - להכיל) את הקנאה הזו שבתוכי וגם "להיות חברה" של אנשים אחרים שיש להם כל-כך הרבה יותר ממה שיש לי. וכמעט לכולם (גם למשתתפי הפורומים למינהם, שמרגישים חסרים מאד), יש הרבה הרבה יותר. אבל, תראו, הנה, יש לי, בינתיים מישהו אחד שמקשיב. זה המון. אז יש לי המון (לכן, גם עכשיו במיוחד פוחדת לאבד... יש מה להפסיד). רק צריך לתפוס את זה, ורק צריך שאני לא אקנא מידי בעצמי ואהרוס. זה קורה הרבה מאד, כחלק ממעגל ההרס העצמי שהזכרתי בהודעה אחרת. לעזזאל, אני מקבלת המון, ועדיין נשארת עם הקנאה ועם החור הזה, ואפילו עדיין לא מרגישה אפילו אסירת תודה כמו שצריך. איזה פחד שפתאום רשמתי כל-כך הרבה. נראה לי שבהודעותיי פה, אני ככה משוויצה בטיפול שלי ובמה שהוא נתן לי (אופס, אז לקחתי משהו?)... לא יודעת אם זה טוב לי. כבר מתחילה לרעוד עם בחילות. מטופלת ותיקה

מטופלת ותיקה יקרה מאוד, קראתי את דברייך עם דמעות... הכל שם היה כל כך נכון לגביי שזה עצוב. מקווה להצליח להתבגר ולגדול בטיפול הזה, ממש כמוך. קראתי גם מה שכתבת למטה על ההרס העצמי, גם שם מצאתי דברים לקחת איתי. היה נעים להרגיש שמישהו מבין... אז תודה. נעמה

מטופלת ותיקה ויקרה כל כך, אמנם דברייך כוונו לנעמה, אבל יש לי הרגשה שלא רק אליה. אשמח אם תוכלי לשלוח לי משהו קטן למייל האישי, כדי שאוכל להחזיר לך - דרכו - מייל עם בקשה קטנה משלי. אם לא, זה גם בסדר. עוד נדבר ליאת