עצבות

אני עצובה. בשבוע שעבר היא חזרה מחו"ל ואיכשהו ברחה לה מהראש הפגישה שלנו אז הגעתי והיא לא הגיעה. אחר כך היא רצתה לדבר איתי ולא היו לי מילים בשבילה. לא כעסתי וגם לא נפגעתי מיידי, פשוט לא מצאתי בתוכי מילים לא בשבילה ולא בשביל אחרים. כשמצאתי כמה מילים כתבתי לה אותן לא על מה שקרה לנו ביום ראשון, אלא על מה שאני מרגישה בימים האלה. על זה שלא בא לי לדבר יותר על זה שאני כבר כמה שבועות לא מוצאת מילים (בדרך כלל כשהיא בחול אנחנו מתכתבות קצת במייל, הפעם לא כתבתי בכלל...). היא כתבה לי שצריך להיות כנות עם העובדות שהיא איכזבה ואני התאכזבתי ושאי אפשר להכחיש אכזבה אבל שאפשר ללמוד לחיות איתה. ואז בעטתי וכתבתי לה שאני לא רוצה לבוא יותר. היא לא מקשיבה למה שאני אומרת ולי אין כוח להסביר. אחר כך הצטערתי על זה, זה לא מגיע לה וזה לא יפה אז ביקשתי סליחה. ועכשיו? עכשיו אני כבר לא יודעת מה איתי. סופי השבוע בבית נהיו קשים, אבל אני צריכה את הבית ולא יכולה להפסיק לבוא לכאן ויודעת שצריכה להתרחק ולחיות את החיים שלי, אבל לא מצליחה. אני שונאת כל כך הרבה דברים בעצמי. כל כך הרבה דברים שקיבלתי מהם ושאני עושה בלי לרצות. רבתי עם אחותי בשבת שעברה ושמעתי את עצמי וידעתי שאני מדברת את הקול שלהם. הקול שאני שונאת בהם. ולא הצלחתי להפסיק לדבר אותו. והיא מסכנה. היא סובלת ממני. קשה לי ואת הקושי שלי אני משפריצה עליה. היא אפילו לא יודעת את זה. יש לה חבר ואני מקלקלת לה בלי כוונה. פשוט כי קשה לי. כשהם כאן הכל כל כך מיני ואני כל כך לא יכולה לסבול את זה אז אני מרחיקה אותה ממני (וככה גם אותו). הראש שלי מלא במחשבות. אני מרגישה כל כך לבד. צריכה את המבט המיטיב, את המירורינג... צריכה נוכחות של מישהו שנמצא גם כשאני בועטת חזק. אני בועטת כשרע לי. אני בועטת כשאני צריכה שיתקרבו... אבל הבעיטות שלי מרחיקות. אמא אמרה לי היום שלאחותי קשה שהיא עוברת תקופה קשה ושלכן אנחנו רבות אז אמרתי לה שגם לי קשה לפעמים ושזו לא סיבה לריב והיא הרימה גבה ושאלה "קשה לך?" הם לא רואים שקשה לי. הם אף פעם לא ראו. אף פעם לא ראו אותי באמת.

היי רשת...קראתי אותך ואני בהחלט מכיר את התחושה......אני חושב שאם תנהלי שיחה עם הורייך זה יכול לעזור.......אני עשיתי לעצמי דברים כואבים כי הייתי לבד ובודד וגם עכשיו אני קצת כזה.....רק עכשיו שאני בטיפול וכדורים הם מפרגנים יותר פתאום הם רואים אותי....גם אני חש לא ראוי לאהבה מחפש דחייה כל הזמן גורם לאנשים לסלוד ממני במכוון אני בטוח שאפשר לאהוב אותך אי אפשר שלא לאהוב אדם רגיש כל כך....את רק צריכה לתת לאנשים לאהוב אותך........גם אני לא קבלתי חיבוק ומגע רך כבר הרבה זמן וזה חסר אני מסתובב בעיר הגדולה שותה הרבה מחרבן את הלימודים אני רוצה להציל את עצמי ואין לי כח אני חי בשביל ההורים שלי שאוהבים אותי וליבם יישבר אם אתאבד......את חייבת להציל את עצמך כדי לא להגיע למצב שלי......לעשות הכל כדי להיות מאושרת......מקווה שתרגישי טוב יותר להתראות.......

רשת, קראתי אותך עכשיו, ופתאום הרגשתי את "מהות" הכינוי שבחרת לעצמך. רשת: משהו שהוא שלם ומחורר בו זמנית, משהו ששלם דווקא מתוך החורים הפעורים בו. ומתוך הלך הרוח הזה, היום אני מנסה לכתוב אלייך "כמוך", במין פרוזה שירית שממלאה את השורות רק עד חציין - גם מלא וגם חסר... אני חושבת שמה שקרה איתה יכול להכאיב. אני מבינה שלא הרגשת כועסת או מאוכזבת במיוחד, וברור לי שיש לה הרבה "קרדיט" אצלך (ובצדק), ובכל זאת... נדמה לי שמשהו בתוכך הזדעזע, כשנשכחת כך, כשלא ראו אותך. אני מסכימה איתה שלא צריך לצריך להכחיש את מה שקרה, שאפשר ללמוד לחיות איתו, שבפרספקטיבה של זמן אלה הם בדיוק הרגעים שמגדלים אותנו, בטיפול ובחיים. משהו באי הנראות שלך מולה הפעיל כאב גם בזירות אחרות: אחותך, שכאילו אינה יכולה לראות מדוע את כועסת. אימא, שלא מצליחה לראות אותך נכון. והמיניות... (יש לי תחושה שזה נושא ישן-ישן). בהודעות הקודמות המיניות הייתה חלק מהעולם החדש של האוניברסיטה, אבל עכשיו נראה שהיא מקיפה אותך מכל הכיוונים. מיניות בבית. אושר לא לך. זה נשמע כל-כך מבלבל... אולי אוכל להזמין אותך להיאהב כאן, בדרכך, בבעיטה, בהשפרצה, ברוך. אורנה

ההתכתבות בניכן מרגשת ומרתקת. משום מה אני נהנית להכנס לפורום, לראות שיש התכתבות בין שתיכן, ולקרוא את הדברי ם הכל כך חכמים וריגשיים של רשת (שנחנה ביכולת הבעתי מדהים) ואת התשובות היפות כל כך של אורנה. רשת אני חושבת שאת מאוד מיוחדת...